תוך כדי תנועה - על עבודותיה של צילה ליס

שורשיה של צילה ליס נטועים עמוק בקיבוץ עין שמר, מקום הולדתה. מעולם לא עזבה את הקיבוץ, למעט שליחות בת שלוש שנים לבלגיה. אולי זו הסיבה שכל עבודותיה בתערוכה "VIA" עוסקות בתנועה, במסע, בעזיבה, בניתוק, בהגירה. היציאה של ליס למסע מתממשת דרך היצירה. התשוקה לצאת לדרך תלויה בעשייה האמנותית, והעשייה האמנותית תקפה בזכות התשוקה. וכך הן מממשות זו את זו ויוצרות קשר שאין  להתירו, קשר המאפשר לליס להמשיך ולנדוד מבלי ללכת לשום מקום.

בשנים האחרונות היא נמצאת בסטודיו יום-יום, שוקדת על עבודותיה שמצריכות סבלנות רבה. העמלנות הידנית, האובססיביות של מלאכת היד, ניכרת ברישומים, בציורים ובאובייקטים שהיא יוצרת, שנאספים בסטודיו לקראת התערוכה.

לצד עבודותיה שוכנים בסטודיו אובייקטים שימושיים מילדותה, שמצטרפים למסע שלה ומופיעים ביצירתה. אלו הם חפצים ישנים של הקיבוץ - קומקום חלב, קערה, אגרטל, סיר, פינג׳אן, שולחן וכיסא - שזוכים לתחייה מחודשת בציורי השמן הגדולים שלה, המונוכרומטיים. בסדרות "חפצים" (2014), "שולחן" (2014), "כיסא" (2014 (הם מופיעים במרכז הבד ונראים כדיוקן של מקום, כמסמנים של זמן שאיננו עוד, כמעט מצבות. הדימוי המצויר מופרד מהרקע בקו מתאר מקווקו, והסדרה כולה מצוירת בגוונים משתנים של אפור. מצד אחד יש בעבודות האלה תחושה של מרחב מאוורר, ומצד אחר - משיחות המכחול הממלאות את המשטח באובססיביות יוצרות תחושה של דחיסות ומחנק.

  הסדרה "אנשים לבנים" (2013) כוללת ציורים שבמרכזם שתיים או שלוש דמויות. הגוף ניצב חזיתית, הפנים מביטות לאותו כיוון. גם בעבודות אלו הדמות מופרדת מהרקע בקו מתאר מקווקוו וגם הן מצוירות בגוונים של אפור הממלאים את הבד כולו. הדמויות סכמתיות, נטולות הבעה או רוח חיים, ממש  כמו הכלים. נדמה שלבני האדם, כמו לחפצים, יש כאן מעמד דומה: אין בהם עוד צורך, הם איבדו מתועלתם ונותרו רק כמסמנים לתקופה שחלפה. שם הסדרה מתייחס לצבען של הדמויות המצוירות, אך הוא מעלה באסוציאציה את המושג ״אנשים שקופים״, אותן דמויות אנונימיות בשולי החברה שאינן זוכות להכרה; ובהקשר הקיבוצי ,זוהי השקיפות של היחיד כשאינו חלק מהקבוצה.  

החפצים והדמויות מופיעים באופן זה או אחר בכל העבודות. לעתים החפצים נערמים בערימה בתוך עגלה שגוררת הדמות, כמו בסדרת עבודות על נייר, בגוונים חומים, שמתארת דמויות עסוקות בתנועה ובנשיאה של חפצים. החפצים המגובבים נראים כמו ערימה של פסולת, אבל גם כמיטלטלין שנלקחים למסע של מהגרים. כלומר, אלו הם חפצים הכרחיים לקיומו של האדם הבודד, שלא ניתן להשאיר אותם מאחור. ויותר מכך, הסולידריות נמצאת דווקא ביחסים שבין האדם לחפץ ולא ביחסים שבין איש לרעהו.

דנה גילרמן

לקטלוג התערוכה >>>