לאורך ההיסטוריה עסקה האמנות בגבולות. הגבולות הפיזיים של הבד, גבולות המחשבה של האמן והצופה, הגבול בין מה שמוגדר כאמנות ומה שלא זוכה להיכלל במושג ערטילאי זה.

אבל הגבול הכי מרתק הוא כנראה בין האמנות למציאות. בתקופה הקלאסית הגיעו לשיאם הניסיונות לחקות את המציאות, ויש אומרים גם ההצלחות.

גבולות מלווים אותנו לכל אשר נלך. העור שלנו הוא גבול פיזי בינינו לבין העולם, השפה מגבילה אותנו ברמת התקשורת עם העולם, והעיניים בעצם קולטות רק דברים בגבולות שהמערכת הנפשית המסתורית מאפשרת להן. המציאות נקלטת בחושים ולאחר עיבוד מבוטאת בדרכים רבות. האמנות היא אחת הדרכים המיוחדות להתעסק בחומרים אלו, למדוד אותם ולשקלם ובאופן בלתי נמנע להפעיל עליהם שוב ושוב את אותם אמצעי הגדרה שאנחנו מפעילים על המציאות עצמה. התוצאה היא זוג מראות שמשקפות לנצח אחת את השנייה.

גבולות הם גם עניין פוליטי מובהק. הייצוג הנחרץ ביותר של גבולות הוא השליטה על טריטוריה. גם אמנות המתעקשת להיות פוליטית, מתנגחת בגבולות ומנסה לכופפם. בימינו רעיונות זורמים בחופשיות מעבר לגבולות, והדבר היחיד שבעצם נעצר הם האנשים עצמם. ומה הופך את האמנות והאמנים לכל כך פוליטיים? אולי היומרה שלהם ואולי ההצלחה, להעביר רעיונות אל מעבר לגבולות.

 

קשה להתעלם מהמימד הפוליטי בעבודות של ארבעת האמנים שלפנינו. אם יש המבקשים באמנות את הנשגב, האידילי והמרומם הרי שכאן האמנים חותרים לייצג את הבנאליה.     ניכר אצלם המאמץ לקרוע את הכזב של ייפוי המציאות החבויה במושג הסנטימנטלי "מולדת" כדי לגעת בעצבים החשופים של הנופים הממשיים המעצבים את גבולותיה. בבחירה של שושי חורש ודוד ריב לצייר את חומת ההפרדה יש משום קריאת תיגר על המצב. האלמנט המרשים והמכוער הזה, הוא כנראה הפרויקט הכי גדול של המדינה בעשור האחרון ובכל זאת לא נבחר להפוך לסמל לקראת חגיגות ה-60 למדינה. גם הדלקת המשואות לא תעשה לידו. הוא לא יואר בזיקוקים בערב יום העצמאות, ומי אם לא האמנים יכולים להאיר אותו.

בעבודות אחרות של ריב המוצגות כאן הוא יוצר קולאז' של החיים בישראל – אזרחות וצבא, מנוחה ועבודה, כשברקע מבצבצים כל הזמן גבולות המדינה, כצרובים בתודעה ובתת המודע בכל רגע נתון.

נורית גור לביא קרני מציגה בתערוכה ציורים על פי תצלומי אוויר של עזה. הצילומים הם זכר למבט צבאי ופולשני לשטח אזרחי שגם כך מחולל תדיר על ידי כוחות צבאיים. היא מעבירה את הסימפטום הזה, של המציאות הקשה, מעין טיפול באמנות, אולי בתקווה שמשהו מזה ייגע גם בתושבי המקום הנצורים משני עברי הגבול.

את הציורים וההדפסים של איליא בעיני, המצייר את גבולות הצפון משם באה משפחתו, אי אפשר לתאר כריאליסטים. אבל משהו בהם לא נותן מנוח ומזכיר שהמציאות עומדת מאחוריהם במלוא כובד משקלה. השמות שהוא נותן לעבודות מספרים על עוד גבול קטן שתמיד נמצא ולא תמיד נראה: הגבול בין שפת האלף בית לשפת הציור.