טורא אפורה

המפגש הראשון עם קובץ 'טורא אפורה' יוצר הלם. לו היו התמונות מוצגות לפני מתבונן, שאינו מודע להקשר ההיסטורי, היו ודאי מתפרשות לו כעבודות שנוצרו בהשראת הטראומה של השואה. הקובץ, שמכיל שמונה הדפסי אבן, נוצר בוינה ב-1924. הצייר, אריה אלואיל, שהיה מן הדמויות הבולטות בחבורת הראשונים של ביתניה-עילית, עזב את הארץ בפתאומיות, חזר לוינה ונרשם שם ללימודי ציור באקדמיה. את מחזור ההדפסים הכין, לפי עדותו, לתערוכת האמנות האוסטרית, שבאה לסכם את רבע המאה.[1]

   החלטתו המפתיעה של מנהיג מוערך, שהחליט להיות חלוץ בארץ-ישראל, לחזור לגולה, לפרוש מכל פעילות תנועתית ולהקדיש את עצמו לחיים כאמן נותרה כתעלומה, והולידה גם השערות. גם הקובץ עצמו מותיר שאלות פתוחות.

   מוקי צור כותב בקטלוג של "שבת בקיבוץ" (1998): "אלואיל החליט, כנראה, לשוב לוינה כמסקנה מן המפגש שלו בהוויה של ארץ-ישראל, ובאופן מיוחד משנת חברותו בביתניה". בגלל סמיכות הזמנים, העזיבה הפתאומית,  הבלתי מוסברת, נוצר קשר תודעתי בין הטראומה המיוצגת בהדפסים לבין סיפורה של ביתניה.

   סיפור ביתניה הוא סיפורה של קבוצת חלוצים  מראשוני השומר הצעיר. הקבוצה ישבה במהלך קיץ 1920 וחורף 1921 בביתניה-עילית, על שיפולי מדרון המשקיף אל הכנרת, ועסקה בהכשרת קרקע לנטיעות בחוות הניסונות של יק"א. בתולדות השומר הצעיר יש למקום משמעות מיוחדת, שכן התנועה רואה בו את ערש לידתה בארץ-ישראל. בימים עסקו החברים בסיקול הסלעים והאבנים שעל ההר ובהכנת בורות לנטיעות של עצי זית וכרמי ענבים. בלילות השתקעו בפולחן של שיחות ווידוי, חשפו זה בפני זה את נפשם הכי פנימית וקיוו להביא מתוך כך לתיקון ה"אני" ולתיקון העולם. על-פי עדותו של דוד הורוביץ,[2]  מראשוני החבורה, ולימים נגיד בנק ישראל, נערכו שיחות הווידוי בהנחייתו של מאיר יערי, לימים מנהיג הקיבוץ הארצי, באווירה דחוסה ומתוחה שגבלה בסהרוריות. היחיד עמד לביקורת ולמשפט מתמיד של חברה שלא נרתעה מגילויי אכזריות רוחנית. שיחות הווידוי הפכו לסצינות של התערטלות, של חשיפה קולקטיבית והיו בהן גילויים קשים של היסטריה. המתח הגיע לביטוי קיצוני עם התאבדותו של ארנסט פולאק, נתן איכר בשמו העברי.

   הפרשה הגיעה לסיום דרמטי. המתח הבין-אישי, שתסס מתחת לפני השטח בין הנוהים אחר אישיותו של מאיר יערי לבין המתנגדים לו, בראשות דויד הורוביץ, התפרץ במחנה השומריה והפך לקרע גלוי. לאחר שיחה לילית ארוכה וקשה עזב מאיר יערי יחד עם אנדה בת-זוגו את הקבוצה.

   האם הגיב אלוואיל על הפרשה באופן ישיר? האם סיוטי 'טורא אפורא' הם אכן סיוטי ביתניה? אלוואיל, שהנהיג את קן השומר הצעיר בוינה לפני מ' יערי, סלד ממנהיגותו של זה. הוא חשב שיערי הוא איש "מעושה".[3]   הוא גם התנגד לפולחן הווידוי ונרתע מן ההתערטלות החושפנית, שהשתלטה על החבורה בהשפעת אישיותו המגנטית של יערי. אבל, להערכתי, לא עובדות אלו קבעו את בחירותיו האמנותיות. תיבת התהודה שיצר ב'טורא אפורה' היתה בעלת מנעד גדול יותר.

  אלואיל לא היה האמן היחידי שמצא בפרשת ביתניה חומר מתסיס ומעורר השראה ליצירה אמנותית. שלושה סופרים עבריים כתבו יצירות ספרות מרתקות, שנולדו מתוך האירוע ההיסטורי. לשניים מתוכם היתה מעורבות אישית עמוקה בפרשה. נתן ביסטריצקי, שערך את 'קהליתנו', קובץ שהוציאה החבורה לאחר שירדה מן ההר, כתב את הרומן 'ימים ולילות' ב-1926, קרוב מאוד לאירוע; יהודה יערי, שהצטרף לקבוצת הראשונים במחנה השומריה, כתב את הרומן 'כאור יהל' ב-1937, ויהושע סובול חיבר את המחזה 'ליל העשרים', שהוצג לראשונה ב-1976. כולם זיהו בסיפור ביתניה נקודת-צומת, "רגע פורה", שמתוכו ניתן לפענח את תוכנית המיתאר של החלום הציוני, וגם לגזור ממנו כמה מן הדילמות הרעיוניות, שממשיכות להדהד בחיינו בהווה. המקום שבו התחיל הכל, "נקודת הבראשית", ריתק את הדמיון וקרא לחשבון נפש.[4]  אריה אלואיל, כמו ביסטריצקי, יהודה יערי ויהושע סובול, זיהו בביתניה, צומת כל ההתחלות, את עקבות השיכרון הקדחתני, שליווה את המעשה החלוצי, את החרדה מפני דוחקי-קץ, מנהיגים כריזמטיים חדורים בלהט משיחי, את ההחמצות, ובעיקר את היציאה משיווי המשקל, את מחיקת היחיד כדי ליצור מה שמאיר יערי כינה בשם: "נשמה קולקטיבית".

   'טורא אפורה' הוא הסיפור הגדול על הגלות, הגאולה, וגם האכזבה ממנה. אלואיל קרא לקובץ בגרמנית "קובץ אפור" (graues band). בגרמנית יש קשר לשוני בין graue לבין הפועל grauen , שמשמעותו מתקשרת ל'אימה', 'חרדה'. בשמו של הקובץ בגרמנית אין איפה קשר דווקא ל'הר' של ביתניה. עדותו של האמן,  שהקובץ הוכן לקראת רבע היובל של המאה ולכבוד תערוכה אוניברסלית, מכניסה בהכרח את הקובץ להקשר רחב יותר. זהו הקובץ האפור שמתאר את השואה הראשונה של העם היהודי, את מלחמת העולם הראשונה, את הפוגרומים, את העלייה לארץ-ישראל כהכרעה קיומית, אבל גם את האכזבה .

   "עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אבד הכלח על העולם הישן של "האידיליה האוסטרית", כותב אלואיל בהערות ביוגרפיות לאלבום שהוציא בשנות החמישים. "האלים צמאים לדם; הגבעות והשמש העולה ושוקעת לא היו שלי. קיבלתי שיעור ראשון בהיסטוריה".

   אין לנו ידיעה ברורה על הסדר הליניארי שבו יש להציב את ה"סיפור" של הקובץ. על-פי פירושי  יש להתחיל בתמונת אירופה העולה בלהבות. החרדה והאימה מוטבעים בתמונות היהודי הרדוף, שלרגליו מוטל מקל הנדודים, ברקע  בוערים השמים מעל לנוף האורבני; מיד אחר-כך תמונת אשה נמלטת שתינוקה צמוד לחזה; תמונות מוות, גוויות, וגופן המעורטל של נשים מושפלות.

   בקובץ ניכרים יסודות אלגוריים: על רקע הלהבות של עיר בוערת פוסעת דמות נשית עטורה בכתר, "סינגוגה" מלכותית בגלות, שדימויה מתריס כנגד דמות האקלסיה המנצחת. למרגלותיה ספק כורעת, ספק בתוך מרוצה, מופיעה שוב דמותו של היהודי הנודד, שראשו עטור משום מה בזר של מנצחים. בהדפס אחר מופיעה דמותה של האם-המכורה, שמושיטה לילדה את שרביט הצמיחה, כששמש של תקווה מפציעה מאחוריהם. הסדר הליניארי של הסיפור שאותו יצרתי מתוך ההדפסים ישבץ את תמונת האם המעניקה בתחנת הגאולה, השיבה אל הארץ המובטחת. אלא שאין זו התחנה הסופית. גם כאן, בארץ המכורה הפך המוות לאורח קבוע בחיי החבורה הצעירה. ביתניה מסמנת לא רק את האחיזה באדמה, ולא רק את מחול ההורה החסידי המסחרר, אלא גם את ההשתלטות החוזרת של חווית המוות. שישה-עשר חברים וחברות, שמתו בארץ או בדרך אליה, מוזכרים בדף השער של 'קהליתנו'. מהם נרצחו בידי ערבים ואחרים מתו בקדחת או בטיפוס. שניים, משה רודנר ונתן איכר – התאבדו. בין ההדפסים של אלוואיל נמצא גם בית הקברות של החלוצים, שמסומן על-ידי הברוש הארץ-ישראלי. גם ארץ-ישראל היא בית-קברות. דב אופר, חברו של אלואיל נרצח מיד עם בואם לביתניה. אלואיל סיפר שדב הלך לטבריה בשליחות הקבוצה – במקומו. הוא כאב את מותו של דב כל ימי חייו. אלואיל הוא שאייר את שתי המצבות, זו של דב אופר וזו של נתן איכר, שידועה בסגנונה האקספרסיוניסטי. אולי שם נפגש בתוך נפשו במלוא העוצמה  של ייעודו כאמן. הקבוצה לא יכולה היתה להכיל את האמן. כל האנרגיות היצירתיות כוונו אל המעשה החלוצי.

   בצדו האחורי של אחד ההדפסים נמצאו כמה משפטים בכתב-ידו של אלואיל: "אדם שנלקחו ממנו צילו, בגדו, שימשו, נופו, נשמתו... הפשיטו ממנו את עורו". האם התכוון לדמות האליגורית שיצר? למצבו של היהודי הנודד, שנותר עירום וחשוף לכפור של התקופה האומללה הזאת? או אולי לדמות החלוץ, שהופקר לפולחן ההתערטלות האכזרי של ביתניה, והופשט מכל נכסיו האישיים שהוקרבו על מזבח הכלל? כמה מחידותיו של מחזור ההדפסים יישארו חתומים ונתונים לפירושים שונים.

   אלואיל החליט , כפי שעולה מן ההערות האוטוביוגרפיות שלו, לחזור לוינה "כדי לחפש את צילו". ב-1926 הוא כבר עושה את דרכו חזרה. "ריח הזפת ומי הים מעלה באוזני את שירי החלוצים מימי עלייתי הראשונה [...] עובד אדמה בקבוצתי לא נשארתי. האמלא בשובי ארצה את אשר חלמתי בביתניה?".[5]

 

---