כתוב במשנה: "גדול מרבן שמו". לא תמיד!
כאשר הוזמנתי על ידי סלינה משיח, העורכת החדשה של ספרות ילדים ונוער, לכתוב מאמר על המאיירת תרצה, לא ידעתי עליה דבר. הכרתי את איוריה. זכרתי את הרשומים החסכוניים שלה, שליוו את שיריו של זאב, את סיפוריו של אליעזר שמאלי ואת שיריה של קדיה מולודובסקי. זכרתי גם, כמה הם היו חביבים על תלמידיי, עוד בהיותי מורה בבית הספר היסודי, ואיך העתיקום למחברותיהם מתוך הזדהות עם הדמויות, אך לא ידעתי דבר על תולדות חייה. חזרתי והתבוננתי באיוריה של תרצה. קראתי שוב את הטקסטים שאיירה, הגעתי למסקנה שאינני יכולה לכתוב עליהם ללא הרקע התרבותי שממנו צמחו, ללא הבנת רוח התקופה הרחוקה ההיא, שהנרטיב שלה שונה כל כך מהנרטיב של ימינו. בספרים שאיירה מצאתי את עצמי בארץ אחרת, כה שונה מבחינת ערכיה , אורחות חייה ואפילו נופיה מן הארץ שאנו חיים בה היום. למעשה, ציוריה של תרצה החזירו אותי אל פגישתי הראשונה עם ארץ ישראל, כפי שהיא נגלתה לעיני בעלותי ארצה לפני שישים שנה. הבינותי שמציאות זו זרה לילדים המתחנכים היום ולמחנכיהם, עד שצריך לתארה ולהסבירה.
היבטים ביוגראפיים
את המיידע על ילדותה של תרצה ועל ראשית נעוריה שאבתי מתוך מחקרו המצוין של מוטי זעירא (זעירא,2006) : "איש אהבות" – ספור חייו של יהושע ברנדשטטר . הספר עוסק בתולדות חיי יהושע, אביה של תרצה, אך דרך ספור חייו למדתי גם על בני משפחתה, על הסביבה שעיצבה את אישיותה ועל רוח התקופה, שללא ספק הטביעה את חותמה על תרצה האישה והאמנית.
ראיונות אישיים עם המאיירת תרצה ועם בני משפחתה, תרמו מיידע נוסף ממקור ראשוני. הוריה של תרצה, יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא היו אנשי העלייה השנייה. הם נפגשו בראש פינה בה שהתה רחל כפליטה, לאחר שגורשה על ידי הצבא הטורקי, עם כל תושבי תל-אביב בימי מלחמת העולם הראשונה. רחל ויהושע נישאו בסוף שנת 1917 או בתחילת 1918 וזמן קצר לאחר נישואיהם נסעו להולנד אליה נשלח יהושע, מטעם מזכירות קיבוץ בית אלפא (ה"שומר הארצי") . ההשתלמות בענף גידול הבקר נועדה למנף את הטיפול בענף הרפת הארצישראלי ולסייע בהשבחתו.
יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא הגיעו לעיר סחוונינגן הסמוכה לאמסטרדם, באביב 1919. בתם הבכורה תרצה נולדה ביולי 1920. כחודש לאחר הולדת התינוקת החלה רחל לכתוב יומן, שמתוכו ניתן ללמוד על רגשות האם כלפי בתה, על אופי החינוך שההורים בקשו להעניק לה ועל התקוות שתלו בה.
"מחר ימלאו לך חודש ימים" כותבת רחל האם, "את הנך נפלאה, מלאכי. ישנה. היום היא הפעם הראשונה שרחצתיך [לבד] באמבטיה. אבא עזר על ידנו... והוא כה אוהב אותך... הוא כה מאושר בך." (זעירא,2006, 55 )
שער ליומן "תרצה" . (האיורים שקישטו את המחברת אינם מעשה ידי ההורים)
היומן, שנכתב רובו ככולו בידי רחל, משקף את אהבתם הגדולה של ההורים לתינוקת הרכה. חוץ מאהבת אב ואם נטעו בה ההורים אהבה נוספת. ביום הולדתה הראשון כתבו הוריה את הדברים הבאים: "יום הולדתך. לא חגגנו אותו בפאר והוד, פשוט היה ככל הימים. תרצה'לה, הנחוג לפרח שעת פרחו, או לשמש שעת זריחתה? חלק מן הטבע הננו – ועלינו להשלים אותו בנפשנו, בנו – ואל לנו לעשות חגים. פשוטים נהיה...דעי לך, בת עם הנך. בת עם אשר עליך חל גורלו, ואתך שאי את צחוקו ואת בכיו. היי בת טובה לעמך". (זעירא, 2006 ,60)
מתוך מובאות קצרות אלה של היומן שכתבו ההורים הצעירים לבתם הבכורה, עולה באופן בהיר אהבת האם לתינוקת, שהיא כפלא בעיני אמה, אך גם שאיפותיה והאידיאלים שבקשה להנחיל לבת. אידיאל של חיי פשטות, קרבה לטבע, חיים בקיבוץ, בארץ ישראל, כבת נאמנה לעם ישראל.
שהותם של בני משפחת ברנדשטטר בהולנד הייתה קשה. המצב הכלכלי לא אפשר ליהושע להתמסר ללימודיו כפי ששאף, רחל סבלה מן הבדידות, שניהם התגעגעו לארץ, לשמש הישראלית, לשפה העברית לקרובים ולידידים, לכן חזרו ארצה כשנה אחרי יום הולדתה הראשון של תרצה. בשובם בשנת 1922 הצטרפו לגרעין ה"שומר הצעיר", שהתיישב בבית אלפא למרגלות הרי הגלבוע. תרצה הייתה הבת הבכורה של הקיבוץ הצעיר. היא היוותה מעין סמל לעתידו של הקיבוץ. לימים ספרה על כך בעלון קיבוץ רמת יוחנן, אחת מוותיקות הקיבוץ, תמר דר , המתארת את יום העלייה של חברי קיבוץ ה"שומר הצעיר" א' אל נקודת ישוב הקבע בבית – אלפא, למרגלות הר הגלבוע. יחד עם המתיישבים הועברו בעגלות גם מיטלטליהם הדלים ובתוכם רהיט סמלי : "מעטה הייתה הכבודה אבל הפעם היה לנו חפץ אחד נוסף, מיוחד במינו שעדיין לא הכרנו אותו, ואשר עורר בנו בכולנו הרגשות נסתרות, חבויות אי שם בעמקי הנשמה. החפץ הזה היה מיטה של ילד. הביאו אותה בשביל תרצה (ברנדשטטר), אשר באה אלינו כתינוקת...עדיין לא היו לנו ילדים, אבל כל אחד מאיתנו הרגיש עמוק עמוק בלב, שהגיע השעה שגם לנו יולדו ילדים. מה שחר לכל עמלנו בלי הערובה הבטוחה להמשך המפעל, ואלה הם הילדים, אשר מן הרגע הראשון יחיו איתנו את כל הקשיים והשמחות של בניין המשק והחברה. כולנו התגעגענו לילד. והמטה הקטנה הפכה הפעם בשבילנו לסמל של ילד." ( זעירא,2006 , 71 ).
מה עמוקה המשמעות אותה מייחסת הכותבת לרהיט שכיח כמיטה של תינוק, ההופך באחת לסמל הילד שהוא התקווה לעתיד. תקווה המצדיקה את הקושי ואת העמל המושקע בהקמת ישוב חדש בארץ, שאין בה צל, ארץ סחופת רוחות ומוכת קדחת! תרצה הילדה הבכורה נתפסת כ"ערובה הבטוחה להמשך המפעל" ויחס החברים אליה מבטא, ללא ספק, את האמונה בחזונם. קיימות עדויות של ילדים, שגדלו בקיבוצים לאור הציפיות הללו ו"ניכוו" מלהט האידיאלים ומגודל התקוות שתלו בהם. לא כן תרצה. בראיון למוטי זעירא היא מספרת: "גרתי באוהל. אני רואה מול העיניים את העמוד, את האדמה למטה, ואני זוכרת שתי מיטות. מי היה במיטה השנייה אני לא יודעת, בטח לא אימא או אבא... ואהבתי מאד ללכת לשדה, זו הייתה האהבה הראשונה שלי... פעם אחת יצאתי לבדי לשדות וישבתי בין השיבולים. פתאום ראיתי איזו חיה מתקרבת אלי. כיון שהייתי רגילה להיות בין פרות ועיזים היא נראתה לי דומה לעגל, אמנם מוזר קצת.... פתאום אני רואה את פסח (בר אדון, חוקר חיי הבדווים בגלבוע, שחי אז בבית אלפא) רץ אלי, העבאיה שלו מתנופפת באוויר, חוטף אותי ורץ איתי למשק. אני זוכרת את ההרגשה הטובה בזרועותיו, מין תחושת בטחון כזו. זה היה פשוט חזיר בר שעוד רגע היה תוקף אותי." (זעירא, 2006 , 75 ).
ילדה אחרת הייתה נכווית, אולי, בעקבות חוויה נפשית מעין זו , אך תרצה שאבה ממנה תחושה טובה, תחושת אמון ובטחון. בשנת 1930 כאשר מלאו לתרצה עשר שנים, עזבו האם רחל ועמה תרצה ואחותה הגר את הקיבוץ, ועברו להתגורר בתל אביב. המעבר ,על פי עדותה של תרצה היה כאוב :
"אני זוכרת שישבתי בלילה על המדרגות של צריף הילדים, לא הלכתי לישון...הסתכלתי על הגלבוע ואמרתי לעצמי: את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח.. זו הייתה תקופה נהדרת, אחת התקופות היפות בחיי" (שם,עמ' 122).
עזיבתה של רחל קטינקא את קיבוץ בית אלפא הייתה קשורה בפרידתה מיהושע ברנדשטטר, אביה של תרצה. בתל אביב נישאה רחל למשורר והמחנך זאב אהרון. זאב כתב שירי ילדים. הוא ידע להעביר באמצעות שיריו את התפעלותו מהטבע, מהאדם הקרוב לטבע ומהאדם העובד את אדמתו והבונה את ארצו. " המשורר", כך כתב, "יודע... את שירת העולם המתרוננת בנפשו, לשים בלשון בני אדם, בשיר... ועל ידי השיר מרגיש פתאום כל איש את הפלא שבדברים, את שירתם. העונג הזה שבקריאת שיר, ההתרגשות, זהו העונג של שירת העולם הפועמת פתאום בליבנו." (אצל אופק, 1985, 255).
לימים איירה תרצה את כל שיריו של זאב. שירתו וציוריה כמו שאבו מאותו המקור. שניהם התבססו על התנסות חושית של אדם החי קרוב לטבע, העוסק בעבודת אדמה והוא עדיין צעיר ורגיש ויש לו היכולת לחוות את ה"פלא שבדברים". במספר משירי הילדים של זאב, מוזכרים באהבה ילדיה של תרצה, מיכל ויוסי, אליהם מתייחס המשורר זאב , בשירתו, כסב לנכדיו .
בתל אביב התגלה כישרון הציור של תרצה, והיא התחילה ללמוד באופן פרטי. ברשימת המורים שאצלם למדה נמנים דויד הנדלר, אחד הרשמים הטובים בזמנו, משה מוקדי ומשה קסטל . באקדמיה לאמנות "בצלאל" למדה אצל האמן מרדכי ארדון. לאחר נישואיה לשלמה טנאי, נסעה איתו לפריז, שם למדה באקדמיה לציור והתמקדה בעיקר בציורי אקוורל (בשנת 1946 לערך).
בשובה ארצה הירבתה תרצה לאייר טקסטים ב"דבר לילדים", עיתון פופולרי בעל רמה ספרותית טובה, שנדפסו בו איוריהם של טובי המאיירים באותה העת. המאייר הראשי של כתב העת היה אמנם נחום גוטמן, אך מדי פעם בפעם נדפסו שם גם איורים משל תרצה, יוסי שטרן, צילה בינדר, פרידל ואחרים. תרצה איירה גם ספרים רבים, בייחוד ספרי שירה ולאלה אתייחס בהמשך.
סגנון הציור של תרצה הוא סגנון מודרני כמעט מופשט. בדברי על הפשטה, אינני מתכוונת להעדר פיגורטיביות, אלא למסירת הדברים בפשטות מרבית, נקייה מכל פרט מיותר. סגנון זה מצטיין בתמציתיות, ופונה באופן ישיר וללא שום תחכום אל רגשות המתבונן.
בהשוואה לאיור הפוסט-מודרני, הראוותני, נראים איוריה העדינים דלים ו"חיוורים", אך בפועל , כפי שיעלה מתוך הסקירה שלהלן, אין הם כאלה כלל !
איור כתבה עיתונאית לילדים
בשנות הארבעים איירה תרצה טקסט של פרוזה "עתונאית", שהתפרסמה בשבועון הילדים "דבר לילדים". את הכתבה שלח לשבועון העיתונאי והמשורר שלמה טנאי, בעלה של תרצה. הטקסט מתאר את מסעו בקרונית הרים לאחת הפסגות בהרי האלפים. הכתבה גדושה משפטים המסתיימים בסימני שאלה ובסימני קריאה, המבקשים להביע את התפעלותו של המשורר מחוויית הריחוף מעל התהומות, אל פסגת ההר הגבוה בהררי אירופה. "היכן אני? עדיין הנני מפקפק אם אמת הדבר או חלום!" מתפעל המשורר-הכתב, ותרצה אשתו המאיירת מוסיפה שני איורים קטנים, צנועים, אך מלאי הבעה(איור 1, 2).
איור 1 איור 2
האיור האחד (איור 1) מוסר בקו אלכסוני עז את חוויית הנסיקה מעל פסגות ההרים. הוא נותן ביטוי לכוחו של האדם ולנחרצותו, תכונות שבזכותם הוא מצליח להעפיל לפסגות. לעומתו, האיור השני (איור 2), מביע את תחושת זערוריותו של האדם ויישוביו הקטנטנים, לנוכח שגב ההרים המתנשאים לגובה. הרים כה נישאים עד שהדף הלבן לא יכול עוד להכילם .על לכן נקטעת הקומפוזיציה בחלקו השמאלי של הציור, ואנו יכולים להפליג הלאה רק על כנפי הדמיון. שני ציוריה הצנועים של תרצה מביעים יותר מאלף מילים את התחושה המורכבת של אדם, הניצב מול עוצמתם של נופי בראשית. מצד אחד הוא חש זעיר וחלש כחגב, אך מאידך, הוא מבין את העוצמה הטמונה ביכולת החשיבה והתושייה: היכולת לגבור על כוח הכבידה ועל מגבלות הגוף האנושי, והעוז לרחף כציפור בין שמיים לארץ!
את החוויה הרגשית המורכבת הזאת מצליחה המאיירת למסור בציור בקווים בודדים היוצאים כמו מעצמם מתחת לידה, כאילו הם המשך גופה וכאילו היא "חלק מן הטבע". היא רק משלימה אותו על ידי משיכות קלות של דיו בקלות ובפשטות. כזה הוא סגנונה של תרצה כציירת.
בדומה להתפעלות בה חש האדם אל מול מעשי הבורא, כך גם מול יצירת אמנות נשגבת, המותירה את המתבונן נרגש ונפעם. אלא שבניגוד למעשי הבריאה לא כל יצירתו של האדם תמיד כה נשגבת. בציור המלווה כתבה על מוזיאון הלובר, מצטייר אולם המוזיאון באיורה של תרצה כמקדש. אלה המתנשאת אל על מושלת בו ביד רמה, ומשרתה הקופידון מרחף גבוה במרום, מעל לראשי אנשים.
איור 3
ארבע הקווים הנוסקים כלפי מעלה מבטאים את תחושת השגב השורה על כל הנכנס בשעריו של מקדש האמנות. הדמויות הזעירות מבטאות את תחושת אפסותם של בני התמותה הפשוטים, אל מול גודל התמונות והפסל. אלא שלצד תחושת הנשגבות יש לא מעט הומור בקישוטים המסולסלים המעטרים את התקרה, ובדמותו של הקופידון המזנק הישר אל זרועות הפסל, מלא הפאתוס. יש להניח שהאיור מבטא נאמנה את תחושותיה המעורבים של הציירת הצעירה, המבינה את ערך יצירות העבר, אך כמי שהתחנכה על ערכי הפשטות, הצמצום והכנות, אין היא אינה סובלת את עודף הצורה הכופה עצמו על התוכן, את המליציות הנבובה של חלק מן היצירות ובמיוחד את פארו המוחצן של המבנה הבארוקי.
איוריה של תרצה מלווים בלא מעט הומור, לצד ענווה רבה ונכונות להתפעל ולאהוב, לא רק את הטבע ואת האמנות, אלא גם את הפלא ששמו ילדות, תום, רעות והורות, המתקיימים גם בסביבה דלה וענייה. סגנונה החסכוני והעדין מבטא בנאמנות את התפעלותה הכנה מן התופעות הראשוניות הללו.
זו תכונתה של תרצה כמאיירת וזו התכונה המייחדת את איוריה ומבדילה אותם מאיוריהם של מאיירים אחרים, שעבדו באותה התקופה ב"דבר לילדים". מי שיחפש אצל תרצה, את הכוח ואת חוש ההומור העוקצני של גוטמן, או את שובבותו של יוסי שטרן, חיפש לשווא!
איוריה של תרצה טנאי ראויים להערכה בגלל סגנונם המודרניסטי הנקי ובגלל החום האנושי השופע מהם, אך מעבר לכל אלה איוריה הם גם עדות לתקופה רחוקה ונשכחת, של ראשית היישוב הישראלי, כפי שהיה בעיני עצמו. אצל תרצה נוכל למצוא את ה"נרטיב" ההתיישבותי הציוני המסופר על ידי מחולליו. מבחינה זו דומים ציוריה של תרצה לציורי אביה, יהושע ברנדשטטר, שהתחיל לצייר בערוב ימיו את סיפורה של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל. "ציוריו מגלים עולם מקסים של דימויים אנושיים של אהבת הארץ והחיים", כותב בנו עמוס מוקדי במבוא לאלבום מציורי אביו ... "בייחוד בכל מה שקשור לטבע הארץ, ולעולם פנימי של אהבה ויופי" (מוקדי , 1982) , וזהו גם המכנה המשותף בין האב הזקן המצייר כילד לבין הציירת הצעירה, שיש בה תואם פנימי נדיר וגם חכמת זקנים.
למרות שתרצה הייתה כבר ציירת וותיקה, כאשר התחיל אביה יהושע בניסיונות הציור הראשונים שלו , וחרף סגנון יצירתם השונה, דומה כי כור מחצבתם אחד. ציורי שניהם אינם מתייחסים למציאות הממשית של אותם הימים, אלא לגעגועים למשהו טוב, יפה, תמים, "למשאלות והתפילות... בה החזון ממלא את מקום המציאות" (שם,שם). היצירה האמנותית של שניהם, שואפת להשלים את המציאות, על ידי ההתייחסות לחזון שמציאות זו נעה לקראתו, ופורשת בפנינו את אופקיו הקסומים.
איור ספרי ילדים וביקורתו כתעודות היסטוריות
אני לא נולדתי כאן בארץ. הגעתי ארצה לבית הספר החקלאי עיינות, עוד בתקופת המנדט, במסגרת עליית הנוער. כמה חדשים אחרי הגיענו, נלקחנו אני וכל חברי העולים לטיול שנמשך שבוע. נסענו משפלת החוף, דרך עמק האלה לירושלים, משם ירדנו לים המלח, המשכנו לאורך עמק הירדן עד הכינרת ועד הרי הגליל. נסענו קצת במשאית, צעדנו קצת ברגל, לנו בקיבוצים, ולילה אחד בילינו בקומזיץ רומנטי בחצר תל-חי. בכל קיבוץ התקבלנו על ידי החברים ואכלנו איתם בחדר האוכל. כולם התעניינו בנו, שמחו לבואנו, רצו שנהיה חלק מן ההתיישבות העובדת, ומן התנועה הקיבוצית. הכול היה כל כך שונה מן המקומות שמהם הגעתי. השארתי מאחורי את עריה הגדולות והחרבות של פולין ושל גרמניה, את העוני הקבצני של מחנות הפליטים שבהם שהיתי לפני עלייתי ארצה, את ההזדקקות המשפילה לאוכל שסופק על ידי אונר"א, ואת הבגדים הישנים שסופקו על ידי הג'וינ"ט. הארץ שלי, כך נוכחתי, היא ארץ אחרת לגמרי. למרות ההיסטוריה העתיקה שלה היא כל כך חדשה וצעירה! העצים, הגינות, העיר תל-אביב, הבתים שטוחי הגגות, חדר האוכל של היישוב, אפילו התיאטרון המצחיק ששמו "האוהל", שלא דמה בכלל לבית התיאטרון של לבוב, שבו הייתי מבקרת כילדה.
גם אנשי הארץ שלי היו צעירים כולם. צוות ההוראה וההדרכה בבית הספר החקלאי היה צעיר. בכל הקיבוצים בהם התארחנו לא ראיתי אף לא אדם זקן, אף לא בעל מום, אף לא "משוגע" – דמויות שכל תחנות הרכבת שבהן התגלגלתי וערי אירופה, מלאו בהם. כאן בארץ ישראל, אנשים לבשו בגדי עבודה פשוטים וזולים שביטאו את מקצועם ומעמדם, וסירבו לקבל בגדים יקרים אך זרים. הם עבדו לפרנסתם, לא קבלו תרומות מארגוני צדקה, והסתפקו במזון פשוט. ועוד דבר! היו כאן המון ילדים לובשי מכנסיים קצרצרים וילדות בשמלות פעמון, ותינוקות בבגדים רקומים. במחנה הפליטים שממנו הגעתי לא היו תינוקות כלל. את אלה שנולדו בזמן המלחמה הרגו הנאצים ותינוקות חדשים עדיין לא נולדו.
במסיבת סיום שנת לימודי הראשונה במשק הפועלות "עיינות", השתתפו גם ילדי העובדים, המדריכים והמורים. הם שרו ודקלמו וילדון קטן אחד "גנב את ההצגה" בדקלום שירו החביב של זאב "הבחורים שלנו יודעים הכול" (זאב,1942, 13). ה"צברים" הפעוטים של ארץ ישראל היו כפלא בעיני. ילדים עבריים שרים ומציגים בעברית וכך היו גם הוריהם הצעירים.
באותה עת בנו בשבילנו, הילדים העולים, את בית "לפידים", שנקרא כך על שמנו, על שם קבוצתנו. בנו אותו הבחורים שלנו, שידעו וגם רצו לעשות את הכול במו ידיהם, למרות שלא תמיד ידעו ממש את הכול. גם אנו העולים החדשים עבדנו בבנין, בשדות , גידלנו פירות וירקות, פרות ועופות. השיר שדקלם הזאטוט בהבעת פנים של שרירן גיבור התקבל בהומור, אך הופעתו לא הייתה בבחינת מליצה נבובה. הייתה זו המציאות שבה חיינו.
איור 4
לימים, כאשר הייתי לאם ולמורה בישראל, מצאתי את השיר בליווי איור, בתוך קובץ צנום. הייתה זו פגישתי הראשונה עם מאיירת הקובץ – תרצה (איור 4) .
האיור היה כמעט מופשט. נראו בה צורות ריבועיות המייצגות בית, הן שמשו כרקע לקו אלכסוני רב עצמה, אשר בשני קצותיו מצוירות דמויות. הקו ייצג קורה מונפת על ידי קבוצת פועלים. הקומפוזיציה הדינאמית, נתנה ביטוי קלאסי לתנופה ולכוח. היא הזכירה לי קומפוזיציות דומות של גמלוני המקדשים היוונים, שאנו חשים בהם את הכוח והאנרגיה הטמונה בצורות הגיאומטריות של מבנה, ובתנועה המאופקת של הצורות האורגניות של דמויות האדם.
שירו של זאב תיאר מאמץ משותף של עשייה מתואמת, ללא פאתוס וללא הגזמה מילולית, ואפילו בלא מעט הומור. האיור ליווה את המילים בקווים חסכוניים. כמו בכל האיורים של תרצה, קשה למצוא כאן קישוט מיותר או דקורטיביות לשמה. רק קוויים, נקיים, ללא צבע. רק שחור על גבי לבן. אפילו החתימה פשוטה היא, ללא שום סלסול או מניירה. למרות צניעותו, האיור נראה כמו מעשה ידיו של פועל מיומן, והוא מפרש ומדגיש את אופי המלאכה ואת אופים של העושים בה. אם נקרא השיר בטעות כשיר בסגנון ה"ריאליזם הסוציאליסטי", הרי בא האיור המופשט של תרצה והפר קריאה שטחית זו. הוא העניק לשיר פרשנות מכלילה, ויותר עמוקה. הוא אינו מתרכז בפרטים ריאליסטיים, אלא מבטא את המאמץ המשותף של קבוצת בני אדם לגבור על כוח הכבידה ולהרים ביחד, למרות הקושי, מבנה- בית או מפעל, או כל יצירה אנושית אחרת הדורשת מאמץ וכוח.
איור 5
.
רוב השירים והספורים שתרצה איירה, שיקפו את האתוס הלאומי של תקופת ראשית היישוב וראשית שנותיה של מדינת ישראל, ואת ההווי הנראה לקורא בן זמננו כבדיה.
צניעות, ענווה והסתפקות במועט נחשבו באותה העת למעלות . חריצות, יושר ועבודה, ובייחוד עבודת כפיים נחשבו לערך עליון. האהבה לטבע לא התבטאה בקונצרטים ראוותניים למען השמירה על איכות הסביבה, אלא בעבודת אדמה ובטיולים רגליים במרחבי הארץ. היו אז אבות שעבדו בבנין ובחקלאות, והיו ילדים שהיה להם דוד בנהלל או באחד המושבים. אבות עודדו את בניהם להתנזר מעצלות ולעבוד והמציאות הזאת נלכדת כבמראה בציוריה של תרצה. אף המשורר, ככל אמן נתפס באותה העת כפועל, ה"קושר אדמה לשמיים" בעזרת מברשת צבע פשוטה (איור 5). בזכותו של המשורר והאמן, "בא ריח השדה לרחוב והשמיים נראים כחולים יותר" (זאב, 1965, 214), כי הוא נותן ביטוי לתרבות העברית החדשה, המתהווה בארץ ישראל.
חוץ מדמויות האנשים בני התקופה ההיא, הונצחו באיוריה של תרצה גם נופיה של הארץ. אם משווים את הנופים הממשיים של הארץ של "פעם", לאלה שאנו מתבוננים בהם דרך חלון המכונית היום, הרי שעדיין אלה אותם הנופים עצמם: אותם ההרים ואותו החוף, אך חסר בהם האופק. חסרה הרגשת הפתיחות, החופש והאור, הנראה בציוריה של תרצה. כי המציאות אינה אובייקטיבית, היא כזאת כפי שהיא נתפסת בעיני המתבונן, ודרך עיניה של תרצה נתפסו נופי הארץ באופן שונה מזה שלנו.
נתבונן למשל באיור לסיפור "אבא של תמר" (זאב,1958) . באיור (מס.6), נראה נוף רחב, עמוק, כמעט אין סופי, והוא מגיע עד פאתי השמיים, עד השמש המאירה.
איור 6
איור 7
האופק הרחוק אינו מבטא באמת את הנראה לעין, אלא בעיקר את הפרספקטיבה, שממנה רואה אותו הציירת. גם אז ידעו תושבי ארץ ישראל, שארצנו היא קטנטונת, אך בציוריה של תרצה, היא נראית כארץ פתוחה, הנפרשת כמניפה לכל הכיוונים. ארץ שטופת אור ושמש זורחת. ארץ שבה תמר הילדונת ואביה,
דמויות קטנות בתוך נוף רחב ידיים, מרגישות בטוחות, חזקות וחופשיות, ממש כמו הציפורים העפות
בשמיים ממעל. האדם באיוריה של תרצה ידידותי לטבע. הוא נוהג באדמת הארץ כפי שצווה, "לשמרה
ולעבדה", ובתמורה לעבודתו המסורה הטבע משיב לו כגמולו. אפילו הגשם החזק הניתך על גגו של הבית הקטן (איור 7) אינו מסכן את הבית העומד איתן (זאב, 1965 , 138) . הארץ מוצגת כמקום שאפשר לחלום בו וגם להגשים את החלום.
ברבים מן האיורים נראים ילדים, ולפעמים נערים ונערות, הניצבים מול נוף פתוח של שדה או של ים - וחולמים. השיר שלצד הדמויות מספר על חלומות שונים, למשל חלומם של נערה ונער החולמים את חלום אהבתם, הקשור מצידו בהגשמת חלום הקמתו של הקיבוץ הראשון בדגניה( איור 9 ). חלומו של נער המבקש להיות ספן (זאב, 1965 , 236) או חלומה של ילדה היורדת לשדה, שוכבת בתוך העשב הרענן והיא כולה פליאה, כפי שמבטא זאת המשורר זאב :
"השדה, איך פתאום נבטת,
איך צמחת וגדלת
ומבעד לחלון ניבטת.
איך אתה מפאר את החוץ בזה הירוק הרטוב,
הגשום
המזהיר-
אך הדברים נשארו בליבה כמו שיר".(זאב, 1965, 20).
האיור המלווה את השיר הוא ציור פני ילדה בעלת עיניים חולמניות, המתבוננת בטבע ומדברת איתו בלשון השדות "באין קול" ( איור 8).
איוריה של תרצה, בדומה ללשונה של מיכל המשוחחת עם השדות, הם שקטים וחוברים לטקסט ללא רעש וצלצולים. מחליקים אל תוכו כמעט ללא קול, וכך הם נתפסים בידי הקורא, כחלק אינטגראלי של הסיפור או השיר.
איור 8
חוץ מהקשר בין האדם והטבע תרצה בוחרת להדגיש אותם הקטעים בטקסט, העוסקים בקשר בין בני האדם : בין אם לבת, בין אח לאחות ובין שני ילדים. הקשרים הללו מתוארים בידי הציירת כיחסי קרבה ואינטימיות, המובעים באיפוק עדין.
איור9
באיור המלווה את השיר "סיפורו של תא בזא"(זאב, 1965 , 37) מתוארים נער ונערה המתחבקים מול נוף לילי ויישוב קטן. אנו מרגישים בקרבה בין השניים, אך קרבה זו איננה גופנית בלבד, החיבוק אינו מבטא מיניות יצרית, אלא חיבור בין שני אנשים שונים אך דומים. כמו קרבה בין שני אלמנטים, כמו החיבור בין השמיים לאדמה, הנוף והמבנים, הצורות העשויות קוים שבורים, לצורה העגולה של השמש, וכמו החיבור בין הלבן והשחור המשלימים זה את זה למרות הניגוד(איור 9).
התפעלותם של המשוררים בשנות המדינה הראשונות, לא מנעה מהם לראות גם עוולות חברתיים. תרצה איירה גם יצירות המתארות את הדלות, העוני, רוגזם של העניים הבוגרים וסבלם של ילדיהם. הם תארו אנשים אלה בחמלה, מתוך השתתפות בצערם, ללא התנשאות פטרנליסטית. הילד התימני ( זאב, 1965 , 201 ) העני, המוכר שרוכי נעליים לפרנסתו( איור 10 ), זוכה אצל תרצה לתיאור רך מעורר חמלה. הוא נראה מושלך ככלבלב או כצרור קטן, בפינה אפלולית.
איור 10
רוח דומה מלווה את האיורים המלווים את שיריה של קדיה מולודובסקי, המתארים את עניי ורשה.
בתחילת שנות החמישים, נעשיתי מורה לילדי עולים שהגיעו לארץ ישראל כמוני, ללא רכוש, ללא ייחוס אבות, ללא השכלה, ללא ידיעת השפה העברית, אבל עם הרבה רצון להיקלט בארץ ולהיות חלק ממנה. חיפשתי שירים שיהיו קרובים לליבם של ילדי כתתי, ומצאתי את שיריה של קדיה מולודובסקי, "פתחו את השער" (מולודובסקי, 1954 , 42 ), שהיו קרובים לליבי. הילדים משכונת קטמון ו', כמו הילדים מוורשה, עליהם כתבה קדיה מולודובסקי , היו עניים והוריהם עבדו קשה. גם הם כילדי וורשה העניים לבשו בגדים שעברו בירושה מאח לאח, וגם מהם דרשו עזרה בבית. הם אהבו את שיריה של קדיה, אך איוריה העדינים ומלאי האמפטיה של תרצה,שבו את ליבם במיוחד. באותה העת לא היו עדיין מכונות צילום ושכפול בבתי ספר ובמשרדים, לכן העתקתי כמה מאיוריה של תרצה בהגדלה ותליתי על קירות צריף כיתתנו : דמויות הנשים חובשות המטפחת ונעולות הכפכפים, דמויות הילדים הלבושים בבגדים ישנים, שאינם הולמים את גודלם, תמונות של הילדות בעלות הצמה, דברו אל לב ילדי כיתתי. הילדים אהבו את הציורים והזדהו עם הדמויות המצוירות עד כדי כך, שעל האיור של תרצה, זה שבו תארה את פרץ השובב ביצירתה של קדיה, כתבו את שמו של השובב שלנו בן כתתנו –ניסים (איור 11).
איור 11
קראנו את השירים שבספר אין ספור פעמים, והעתקנו את איוריה של תרצה למחברותינו . כאשר קראנו את השיר "מעשה בגיגית" (מולודובסקי, 1954, 49)), המספר על גיגית פלאים המכבסת בעצמה את כל הכביסה, הורגשה בכיתה התרגשות אמיתית. מכונת כביסה הייתה עדיין בבחינת מותרות, רק מעטים השתמשו בה. בבתי הילדים שלימדתי לא הייתה מכונת כביסה וגם אני הרתחתי את הכביסה על הפרימוס וכיבסתי אותה בידיים. מכונה כזאת, מעין גיגית פלאים, כמו בסיפורה של קדיה ובציורה של תרצה, הייתה בבחינת חלום וכולנו אהבנו לספר את החלום הזה, שהתגשם.
איור 12
עם חלוף הימים הכירו הילדים את כל הדמויות שבציורים, ואז עלה בדעתנו המשחק הבא, שכונה בפינו "לצאת מתוך התמונה." סיפרתי לילדים שפעם לפני שהיה הקולנוע, היו אנשים מסתכלים בתמונה, עומדים מולה ומחקים את תנועת הדמויות המצוירות, ואז מתחילים לנוע ולדבר, כמו היו הם הדמויות שיצאו מן התמונה ולבשו חיים. המשחק הזה נקרא בצרפתית "טבלו ויוונט",(tableau vivant ) ובעברית: "תמונה חיה". לא היה קשה לביים את התמונה שלפנינו. ידענו מיד איך לשחק את השכנה הבאה לבקש את גיגית הפלאים ( איור 12 ), מי הילדה בעלת הצמות ומי השכנה המביטה מבעד לחלון. שחקנו אמנם את שירה של קדיה, אבל באיוריה של תרצה מצאנו את עצמנו ואת שכונתנו.
תרצה המשיכה לאייר וליצור עד לשנות השמונים (ואולי אף לאחריהם). סגנונה לא השתנה ואף הדמויות נשארו כפי שהיו. עדיין התאימו לשירים של מיכאל דשא, ואפילו לספריה של גלילה רון –פדר. אלא שציורה הקווי העדין לא ענה עוד לדרישות השוק, שנדרש לחמרים ראוותניים ואטרקטיביים מבחינה שיווקית.
כאשר התבקשתי לכתוב על איוריה של תרצה שמחתי לא רק מפני שאני סבתא, האוהבת לחזור אל חוויות נעוריה, אלא בעיקר מפני, שלדעתי, תרצה היא מאיירת מצוינת מן הזן הנדיר של המאיירים, שיצירתם אינה מנסה להתחרות או להאפיל על היצירה הספרותית שלצידם. תרצה, בדומה לטובי המאיירים מן המאה שעברה, דוגמת ארנסט שפרד וטרייר, מסתפקת בציורים העשויים בקווים נקיים, לפעמים רק מרומזים, ובקומפוזיציות הרמוניות ונעימות לעין, המשתלבות בקלילות בטקסט.
אני יודעת שאין זה טעמו של הדור הצעיר, והמו"לים של זמננו אינם ששים להדפיס ספרים צנועים ושקטים כל כך, אך אני מתנחמת לפעמים במחשבה, שיש יתרון לעובדה שאיוריה של תרצה אינם מודפסים מחדש. לשמחתי לא התרחש להם האסון שארע לאיוריו הנפלאים של שפרד, בייחוד לאיוריו
ל"פו הדוב". האיורים הללו שבים ומשווקים היום בגרסה "דיסנאית" גסה וולגרית, כשהם מודפסים על עשרות מוצרים כגון קופסאות דגנים, סדיני תינוקות, חיתולים חד - פעמיים וכיוצא באלה. לא הייתי רוצה לראות את איוריה העדינים של תרצה מנופחים לממדים מפלצתיים, גזורים ומודבקים לפי טעמו של העורך הגראפי וכיד הפוטו-שופ הטובה.
בכתבי מאמר זה מקננת בליבי התקווה, שאפשר ללמד את ילדי המאה העשרים ואחת ליהנות לא רק מציור פרובוקטיבי ורועש, אלא גם מהאיור הלירי, התמים, העדין והקליל, שיש בו מן הקסם של בועת הסבון. אני יודעת שדברי אינם עולים בקנה אחד עם ערכי כלכלת השוק, אך אני סבורה עדיין שההנאות האמיתיות אינן נקנות בכסף. אין צורך בכסף רב כדי להפריח בועות סבון, אבל מי שפיתח בנעוריו עין טובה ולב רגיש זוכה ליהנות הנאה רבה מצבעוניותן, מקלילותן ומריחופן השברירי. אני משתעשעת במחשבה, שימצאו מחנכים מוכשרים, שידעו לגלות לילדים את קסמם של איוריה של תרצה, וילמדו
אותם ליהנות ממה שאהבנו במאה שעברה, כאשר "היינו קטנטנים".
תודות: הייתי מבקשת להודות למאיירת תרצה על נכונותה לחלוק עימי את זיכרונותיה, ולבני משפחתה: ילדיה יוסף ומיכל ואחיה מר עמוס מוקדי, על המיידע שתרמו לי לצורך כתיבת המאמר. לפרופסור נורית גוברין, לד"ר רות גפן -דותן , לספרנית רננה גרין-שוקרון, לסופרת הרצליה רז, ובמיוחד לד"ר צבי צמרת, שנתן לי את ספרו של מוטי זעירא "איש האהבות". לכולכם התודה!
הערות ביבליוגרפיות
זעירא , מוטי (2006) . איש אהבות. סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר, ירושלים , הוצאת יד בן צבי .
אופק,אוריאל . ( 1985)לקסיקון אופק לספרות ילדים, כרך א' , תל-אביב, זמורה, ביתן
מוקדי (ברנדשטטר ), עמוס (1982). יהושע ברנדשטטר – צילי ברנדשטטר
זאב ,(אהרון )(1942). יונים לבנות, תל-אביב , הקיבוץ המאוחד.
זאב ,( אהרון )(1965). פרחי בר, תל-אביב ,הקיבוץ המאוחד.
זאב, (אהרון ) (1985). אבא של תמר, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד .
זאב, (אהרון ) (1965). פרחי בר, הקיבוץ המאוחד.
מולודובסקי , קדיה (1954). פתחו את השער, תל-אביב ,הקיבוץ המאוחד .
