עבודה עצמית –מאת מוקי צור

 

בימי חובבי ציון ,בסוף המאה התשע עשרה היה ויכוח האם הפועלים יכולים לתרום לבניין הנכסף של המולדת החדשה - ישנה.

הפועלים עובדים למען עצמם, הם יבואו ארצה מתוך מצוקה ויבקשו לעשות לפרנסתם.

הספרים יבואו כדי לספר ולא כדי להקים את השכינה מעפרה.

הם לא יוכלו לבנות עם ומולדת כשהם דואגים לפרנסתם .

אידיאליסטים דרושים לנו ולא פועלים.

תפישה זו השתנתה עם הפנמת הסוציאליזם היהודי שראה בעצם העבודה,

והעבודה הגופנית בפרט פסגה לפעילות האנושית. העבודה היא בסיס העמדה המוסרית – מי שאינו עובד – פרזיט.

הפועלים העולים ארצה, חשבו אנשי העלייה השנייה , יגשימו חלום לתיקון אישי ויהיו מקור משיכה ומופת.

במאה התשע עשרה החלה רכישת אדמה חקלאית ליהודים בארץ ישראל .

המטרה הייתה להחכיר אותה ולהתפרנס ממנה בעקיפין - וליצור משק יהודי.

בראשית המאה העשרים דובר על עבודה , על ארץ שתעניק הזדמנות

לעבודת יהודים.

העבודה העצמית הייתה לערך בגלל תפיסה מרקסיסטית שביקשה לבטל את הניכור,

את חלוקת העבודה המביאה עימה ניצול ושלטון אדם באדם. 

היא גם הייתה לערך מתוך תפיסתו של א. ד. גורדון שראה בה סיכוי לזיקה מחודשת של האדם לטבע.

התפיסה המרקסיסטית עמדה על עיקרון השליטה של האדם בטבע לעומת התפיסה של גורדון שראה את העבודה כיצירה והיה כנראה האקולוג העברי הראשון.

מושגי יסוד אלו שהתפתחו בקיבוץ יצרו מתח בין שתי התפישות – מושג הקיבוץ כמפעל מכוון לכיבוש הסביבה ולהפרחת השממה כדי לבנות בית לעולים שיגיעו,

ומושג הקיבוץ הקשור עם עבודה עצמית המבקשת להעניק כר ליצירה וביטוי ולאחריות חברתית .

הקשר בין עבודה עצמית לאמנות נראה היה פרובלמטי . האמנות הייתה נראית כמחוברת אל תרבות הפנאי מעבודה , כבריחה מהתמודדות עם הטבע , כפעילות המשחררת ממחויבות מוסרית .

לכן האמנות התחוללה בקיבוץ אחרי יום העבודה . חוץ מאשר פעילות אמנותית

שהייתה קשורה בטקסים החברתיים , במרחב הציבורי ובזמן החג.

לעומת זאת היה חיפוש של יצירה בעבודה , של הקשרים חברתיים הנולדים בה, של היותה מקור לכל ההסדרים המוסריים של החברה.

הקיבוץ,בתחילת דרכו, שמשקו לא היה יכול היה לפרנס את חבריו , שלח אותם      ל  "עבודה - שכירה " .

לעבוד בסלילת כבישים , בהקמת בתים , ברכבות , בנמלים , בסבלות ובחפירה ואפילו בניקוי בתים של בורגנים.

עד שהגיעו רוב החברים לעבוד במשק על ענפיו ושירותיו.

אז התהפך הגלגל : " עבודה - שכירה " נחשבה כעבודת לא - חברים במשק הקיבוצי.

"הפועלים" ו "החברים" קיימו ביניהם יחסי עבודה של נותנים - ולוקחים.

השינויים במשק הקיבוצי הביאו לפיתוח משק המורכב מחברים העובדים מחוץ

ל "עבודה העצמית " כשכירים של משק חיצוני – ושל פועלים העובדים במשק שויתר על עבודה עצמית.

כך נמוג המושג - עבודה עצמית והגיע חזרה מושג הפרנסה.

באלבומים של חברי הקיבוץ לא צולמו יותר צילומים של החבר עם המעדר והקומביין .הצלמים והציירים החלו לחפש את האדם בזירות אחרות.