תמונה 1 ציור קיר בביתה של המאיירת                        תמונה 2   מיכל אפרת

"היום חלמתי על פראג", במילים אלה קבלה את פני מיכל אפרת, המאיירת, כאשר באתי לצלם את ציורי הקיר שעל קירות ביתה בקיבוץ גבעת חיים(מאוחד).

קירות ביתה של מיכל מכוסים ציורים נפלאים, צבעוניים, עליזים ומלאי דמיון והם "זורמים" ממנו לכל פינות הקיבוץ. נמצא אותם  בחדר האוכל, במועדון, על קירות מעון ילדים, בית של חברים, על קיר  מחסן כלים וסתם קיר או תיבה של חברת חשמל. כי למרות ההפרטה, הקיבוץ כולו הוא ביתה של הציירת, ובכל מקום ניכרת טביעת אצבעותיה(תמונות 3 ו4). יתרה מכך, המוטיבים מן הציורים הגדולים הללו, "זורמים" הלאה אל עשרות הספרים שאיירה החל משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד היום... אבל ייתכן שהקדמתי את המאוחר, וטוב יותר שנתחיל את סיפורה של מיכל מן ההתחלה.                                                                                                           

                                                         

תמונה 3 ציור קיר בביתה של המאיירת                              תמונה 4 "עונות  השנה" ציור על חלון חדר האוכל

 

מיכל נולדה ב-27.4.1926 , בצ'כיה, בחבל מורביה שעל גבול פולין, אזור בעל נופים מקסימים, הנראים כאילו נלקחו מספרי אגדות. משפחתה הייתה אמידה, בעלת עסק לייצור שוקולד שיכלה להבטיח לילדה קטנה ילדות מתוקה. ואמנם למיכל  היה טוב! טוב בבית וטוב בבית הספר. היא הצליחה בלימודיה, הצטיינה כקריינית טובה וכספורטאית לא רעה, אהבה לרקוד ולמדה בלט וגם ציור...בקיצור הייתה לה ילדות מאושרת.

הכול השתנה כאשר צ'כיה נכבשה על ידי הגרמנים הנאצים ב-1939. בספטמבר 1942, גורשה יחד עם משפחתה לגטו טרזין ובדצמבר 1943 לאושויץ - בירקנאו. היא הועברה משם למחנות אחרים והשתחררה באפריל 1945 ממחנה ההשמדה ברגן בלזן. כל משפחתה נספתה. היא נשארה לבדה. המתבונן בציוריה של מיכל וברוב איוריה אינו יכול לנחש, שאלה היו תולדות חייה. שמגיל  שלוש עשרה ועד גיל שמונה עשרה, שנים שבהן ילדות עוברות בדרך כלל מן המשחק בדובי האחרון, אל ההתאהבות בנער הראשון, היא התנסתה בניסיונות שקשה אפילו לדמיין.

את האזכור לעברה הקשה אפשר למצוא רק במעטים מציוריה. אחד מהם נמצא בביתה( תמונה 1). הציור מכסה סדק שנוצר במקרה בקיר חדרה. הסדק עורר במיכל את זכר השבר הגדול בחייה. היא ציירה משני עבריו גזע של עץ לבנה,  המסמל נעורים וטוהר ומעורר זיכרון רחוק של שם מחנה ההשמדה "בירקנאו" (תרזה). צידו השמאלי של העץ נראה ערום ושדוף ורק העורב השחור מקנן בו. לעומת זאת בצידו הימני של הגזע, כמו בדרך נס, פורחים פרחים, מתעופפים פרפרים וציפורים מזמרות.
 

                                                                                                                             

      תמונה 5 קולז' : המגורשים לטרזין והדובי המיותם                  תמונה 6 מתוך "אין פרפרים פה" ציור ילד מטרזין

נראה לי שבתמונה 5 מבטאת מיכל את מורכבות  חוויתם של העולים שהגיעו מאירופה אחרי השואה.

כי אלה שהגיעו לארץ ישראל אחרי השבר הגדול של יהדות אירופה, רצו וגם הצליחו להתערות במולדתם החדשה, אך המולדת החורגת שהתכחשה להם במשך כל שנות שלטונו של היטלר, נשארה נטועה עמוק בליבם, כי אין אדם יכול לוותר על ילדותו ועל שפת אימו למרת הזיכרונות הרעים.

לילדות קסם משלה שאינו תלוי רק במציאות החיצונית. אפילו בטרזין שאליה גורשה הציירת בילדותה, המשיכו הילדים המגורשים להתגעגע אל הדובי המיותם שנשאר ללא "אבא" וללא "אימא", וגם בטרזין הם המשיכו לצייר פרפרים, גם אם אלה לא נראו לעין (תמונה 6). בהגיעם ארצה, ניסו חלק מן הילדים הללו, שבינתיים היו לנערות ונערים, לפצות את עצמם ואת ילדיהם על החסר ההוא. אין מי שידע להעריך את הנופים הפורחים של הכפר, כמו אדם שראה את הכפר בעבר כפועל כפיה. אין מי שהזדהה יותר עם ציפור או פרפר החופשיים לעוף לאן שתשא אותם הרוח, ממי שגדרות תיל חסמו את כל דרכיו והחרות נשללה ממנו, ואין מי שזוכר ומתגעגע אל מנעמי הילדות כמי שילדותו נקטעה באיבה.  לכן אין פלא שנופי הילדות שנקטעה וצבעי השפה, שפת האמנות שאפיינה את "מולדתה החורגת" של מיכל, ממשיכים להדהד ביצירתה.

בתום מלחמת העולם,  ב-1945, חזרה אווה לפרג. אנשים טובים עזרו לה, והיא התחילה ללמוד בבית הספר הממלכתי לאמנות גראפית בפראג. זמן קצר לפני סיום לימודיה, ב- 1949 , עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ גבעת חיים שרבים מחבריו היו עולים מצ'כיה.   אחרי הפילוג הפוליטי  בתנועה הקיבוצית, היא בחרה להישאר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד ובו היא חיה עד היום.

כשרון הציור של מיכל התגלה זמן קצר אחרי הגיעה לקיבוץ. היא קבלה על עצמה את הכנת הקישוט לחג הפורים ומיד ניכר כישרונה. הקיבוץ היה  לעוד בית טוב עבור מיכל, שבינתיים  שנתה את שמה למיכל. כאן ניתנה לה ההזדמנות הראשונה להוכיח את כישרונה כמאיירת ומעצבת גראפית. ב –  1952 הוזמנה חברת הקיבוץ מיכל אפרת, לאייר קובץ שירים של  חברת קיבוץ אחרת המשוררת פניה.

הוצאת הספרים של  הקיבוץ המאוחד מסרה לידי העולה החדשה קובץ שירים של משוררת פופולארית ואהובה  פניה ברגשטיין ( 1908 – 1950), שקובץ שיריה הראשון היה מנכסי צאן הברזל בכל בית שהיו בו פעוטות וכמובן בכל בית - ילדים וגנון. פניה כתבה לילדים את שירת העמק. היא סיפרה להם על סביבתם הקרובה, על הפרפר והפרח, על הפרה והכבשה, על הבית ההולך ונבנה ועל עונות השנה המתחלפות, על העגלה והעגלון. זה עוד היה עידן שבו הילדים נסעו בעגלות הכירו עגלונים (ולא חשבו שעגלון הנו עגל קטן *1). היא סיפרה זאת בעברית יפה ונכונה ובחרוזים פשוטים ומתנגנים(*2), שהילדים והוריהם קלטו בשמיעה ראשונה, שרו ודקלמו בכל עת בלי להזדקק לספר.

במהדורה הראשונה נדפסו השירים הללו על נייר מבריק ולווו  באיורים.
 

                              

תמונה 7 איור של אילזה קנטור לבוא אלי פרפר                              תמונה 8 איור של חיים האוזמן לויהי ערב

 

הספר הראשון של פניה אויר על ידי אילזה קנטור(*3), והשני( *4) על ידי חיים האוזמן. איוריהם של שני המאיירים שאבו את השראתם מן הסרטים המצוירים של וולט דיסני וחקייניו. הם נצבעו בצבעים עזים וססגוניים, ונראו בהם ילדים בלונדיניים מתוקים, פרחים כמו בציורי ה"פרסים" ופיות וחיות כמו בסרטים מצוירים. הילדים אהבו את הציורים והיו מוכנים להתבונן בהם, להעתיק אותם, ולבקש שציורים כאלה ודומים להם יקשטו את קירות חדריהם.

לאה גולדברג, שנהגה להתבטא מדי פעם בעניינים הנוגעים לספרות ילדים התייחסה גם לאיורים שאנו בוחרים להדפיס בספריהם, וכך כתבה: "אם תגישו לילד לבחירה את המדונה של רפאל וציור פרסומת לסבון( ראש אישה צבעוני ו"יפה עד בלי די") ותשאלוהו מה יפה יותר, הרי בתשעה מקרים מעשרה יבחר בפרסומת סבון...המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא  גמיש, בעל דמיון מטבע ברייתו, ושיש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו. חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות, ממש כמו חינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו" (*5).

 הוצאות הספרים הם  בין הגופים המשפיעים ביותר על "חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות", בייחוד כאשר מדובר בספרי ילדים. החומר הספרותי והאמנותי שהילד מפנים בגיל הרך הוא כמעט בבחינת הטבעה, מצלול השפה והחרוז של ה- ""Nursery Rimes המופנם בילדות הרכה, סגנון הציורים וצבעוניותם, יישארו חביבים ומועדפים לתמיד, גם אם במשך השנים נכיר ונאהב מצלולים אחרים וסגנונות ציור שונים. לכן אני חושבת, שהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד ועורכיה  עשו מעשה נכון כאשר מסרו ב-1951 את קובץ השירים "נסע אל השדה" של פניה ברגשטיין, למאיירת הצעירה, בוגרת בית הספר לאומנות גראפית בפראג, שהגיעה ארצה זה לא מכבר. הדבר השפיע קודם כל על עיצוב הספר החדש ובמשך הזמן גם על איור ספרים אחרים.

ספרה החדש של פניה  נדפס על נייר פשוט לא מבריק, כראוי לספר שאיננו רק "פרסומת לסבון" ומילותיו המתנגנות קבלו את הליווי החזותי הראוי להן. למשל בחרוז כמו: "אין עוד גשם, אין עוד בוץ. \ טוב לרוץ וטוב לקפוץ. \ ובשמש חם כל כך - \ כל החלונות נפתח."(*6) אפשר לשמוע את ציקצוק הבוץ מתחת למגפיים ואפשר לחוש את הנשימה העמוקה ואת ה "אח!" המתלווה לה, כאשר סוף סוף החלון נפתח והאוויר החם חודר לחדר המחניק.
 

         

           תמונה 9 דף מספרה של פני ברגשטיין "נסע אל השדה" עיצוב ואיור מיכל אפרת

האיור של מיכל היה בבחינת החלון שנפתח, ודרכו פרח השיר אל קוראיו בלבוש הראוי לו.

 בניגוד לספרים שהזכרתי קודם  לא הופרדו בו הכתוב והמצויר(תמונה 9), אלא ציור הגדר המתחיל בצד ימין, נמשך גם בצידו השמאלי של הדף ושני הציורים, זה הצבעוני וזה בשחור לבן, מהווים מעין תריס שנפתח והשיר מגיח מתוכו. גם הציור כמו השיר מבטא את תחושת החרות. בציור מורגש החופש בדמותו הפתוחה והקופצנית של הילד, הנפתחת לעולם שטוף האור, ממש כמו תריסי חלון הבית וכמו "כל החלונות" שבשיר. אפילו כתמי הצבע הצפים על פני הדף נוטלים חופש לעצמם ומשייטים על פני הדף ללא קווי מתאר, וקריאת ה"אח!"השמחה, נשמעת כאן לא רק מחרוזי השיר, אלא גם מן השמש הזורחת המשתקפת בפירות הצהובים, מן הקיר הלבן, מפרחי החמנית שמעבר לדף, שלמרות שצוירה מטעמי חסכון בשחור על לבן, ולמרות הגדר המקיפה אותה, קורנת בשפע עלעליה, ומבקשת מן הילד "צבע אותי!".

מיכל הביאה לספרות הילדים המיועדת לקטנטנים משהו חדש ומקורי, רענן וגם מקצועי. היא חידשה דברים בתחום העריכה הגראפית  של דפי הספר וסגנון האיור. "רציתי תמיד להביא לילד את הטוב ביותר"(סיפרה בראיון לחיים מאור *7), וה"טוב" של מיכל נשא את חותם האמנות הגראפית הצ'כית בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

 המאיירים הפופולאריים והמקוריים ביותר בצ'כיה במחצית הראשונה של המאה ה-20, היו יוזף לדה ויוזף צ'פק. ציוריהם הצטיינו בקו פשוט, בצורות פשוטות ללא פרטים מיותרים וללא שימוש בצבעוניות מתוחכמת, כמעט כמו ציורי ילדים או ציורים עממיים של ארצם  ( תמונה , 11,10).
 

                                                                                                                                                                                               

   תמונה 10 יוזף לדה, "קיץ" 1944          תמונה 11 יוזף צ'פק

                           

למרות החסכונות, יש בציורים אלה חיוניות רבה המעניקה אופי אישי לדמויות ולסביבה שבה הן פועלות. ללדהולצ'פק הייתה השפעה רבה על התפתחות האיור והגרפיקה בצ'כיה,ורבה הייתה השפעתם על עבודותיה הראשונות של מיכל. מיכל למדה משני האמנים. היא למדה  לפשט את הצורות, לתת לכתמים לזרום בחופשיות, או לפזרם כמו במקרה על פני התמונה, להקפיץ ולהריץ את הדמויות בחן על פני התמונה. כמו בציוריו של צ'פק, כך בציוריה של מיכל אפרת, יש הרבה שמחה ואופטימיות המתבטאים במראות הנוף, בדמויות ואפילו בבעלי החיים.

למתבונן בן זמננו המסתכל באיוריה של מיכל בספר "ניסע אל השדה" משנת – 1952, נראה הציור יפה ומלא חיים, ועיצובו הולם את התמליל. הנדפס והמצויר מתכתבים זה עם זה בצורה הרמונית ואין האחד מנסה להאפיל על חברו. לא מצאתי סקירות  על איוריה מאותה העת, אך מיכל נזכרת  שהם לא התקבלו באהדה. אולי הדמויות והנופים המסוגננים נראו "מופשטים" מדי, אולי צבעי המים שהונחו בעדינות וברגישות,   נראו דהויים לעומת הצבעים הבוהקים של קנטור והאוזמן ( תמונות 7,8) ואולי רישומיה לא דמו כלל לאלה של גוטמן, נבון, תרצה טנאי וצילה בינדר( תמונה12), מאיירים ידועים ואהובים בשנות ה-50. אך קהל הקוראים אהב את שיריה של פניה, ובמשך הזמן למד לראות גם את חינם של האיורים של מיכל (תמונה13).

                                

תמונה 12 צילה בינדר, רצתי 1960                            תמונה 13 מיכל אפרת, רצתי 1952

בכל זאת האיור והגרפיקה לא נעשו תעסוקתה העיקרית של מיכל. לפרנסתה היא עבדה כצבעית בקיבוץ. היא צבעה את החדרים של בתי הילדים בצבעים ססגוניים וכדבריה "הילדים מתו על זה". באחד המפגשים של גרפיקאים  מקיבוצים שונים היא פגשה את הגרפיקאי  דן גלברט  מקיבוץ אלונים והוא המליץ עליה כמאירת. המלצתו התקבלה ומיכל התחילה לאייר את  ספרה הראשון. אחר כך התגלגלה הקרירה האמנותית שלה כמו מעצמה. במשך עשרים שנים הייתה מיכל אפרת אחראית על ספרי ילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ציירה ל"על המשמר", לימדה גרפיקה במכללת "אורנים" וכל אותה העת המשיכה לאייר ספרי ילדים.

מיכל לא קפאה על שמריה. אם משווים את המהדורה הראשונה של "נסע אל השדה" מ- 1952(נדפסה ב-28 פעמים), אל המהדורה המחודשת , שיצאה באותה ההוצאה ב- 2003 , רואים את התפתחותה של המאיירת הן מבחינת הבנת הטקסט ופרשנותו, והן מבחינת סגנון הציור והעריכה.
 

                         

תמונה 14 מיכל אפרת 1952                   תמונה 15   מיכל אפרת, איור לאותו שיר 2003

בתמונה 14, משנות החמישים, האיור מתייחס לשורה המזהירה את הילד שלא יגע בעוגה עד שלא יפתור את החידה: "מה כתוב על העוגה?" הילד שבציור נראה מכונס בתוך עצמו, מבויש ונבוך. הוא מחזיק את הסוכרייה קרוב לחזה, כאילו מתוך חשש שגם היא תילקח ממנו. השיר אמנם "חבוק" בין שני חלקי הציור, אך הציור הוא בשחור לבן ואין בו הרבה שמחה.

במהדורה החדשה(תמונה 15 ), האיור מדגיש את השורות : "אך אני איני טיפש \ ויודע לנחש: \ שוקולד, שקדים, ריבה, \ כתובת-נופת: בן ארבע!" האיור נצבע הפעם בשלל צבעים, כמקובל בימינו. הילד צועד בביטחון על השטיח הצבעוני שנפרש לרגליו. ידיו פרושות לחבק את העולם, חיוך שפוך על פניו, הסוכרייה שבידו מונפת אל על, והדובון, חברו הטוב,  מחייך לעומתו. בצידו השני של השיר עומדת עדיין אותה העוגה, אך ארבע הנרות דולקים לצידה, והשיר מתמלא אור ושמחה, כראוי לשיר שקיבל ביום הולדתו ה- 50 שמלה חדשה.

ההתפתחות בסגנונה של מיכל אפרת נראית גם בהשוואתם של האיורים הראשונים שעשתה מיכל לספרו של ע. הלל "בוקר טוב"(*8) ב-1974 לבין איורי המהדורה שיצאה ב-2004 (*9)והוא הסגנון המאפיין את האיורים לספריה הקלילים של מיריק שניר*10 ( תמונה 16).

                                                                                                                                                                              

    תמונה  16 איור לשיר של מיריק שניר "לקטנים גדולים" 1991    תמונה 17 איור לספור של תרצה אתר, לאמא הולכת לכתה א' 1976

 

האיור המקסים של מיכל משרה על שירה של שניר אוירה לירית  ופיוטית. לא רק ש"העלה השקוף...קליל יעוף ורואים... דרכו את כל הפרצוף", אלא שהילדה עצמה נישאת ברוח, בקלילות יחד עם עלי השלכת והעלה המתעופף  מתמזג עם דמות הילדה.

במשך השנים נעשו איוריה של מיכל יותר משוחררים ויותר צבעוניים, וגם יותר מגוונים מבחינה גראפית ומבחינה פרשנית. למשל הספרון של תרצה אתר "אמא הולכת לכתה א'"(*11) צויר על מחברת שורות, מחברת של כיתה א'(תמונה 17 ). הוא נעשה חביבם של כל ילדי כתות א', במידה רבה בזכות איוריה של מיכל אפרת. הספר המצויר בעפרון על שורות של מחברת, קיבל מיד אופי מוכר ואינטימי, בייחוד בשנים שבהם עדיין כתבו במחברות ולא רק בחוברות מודפסות או על מקלדת  המחשב. גם דמויות הילדים שבספר הזכירו בסגנונם הפשוט את סגנון ציורי הילד. בזכות השיר של תרצה אתר, הטקסט המשעמם שבמקראה: "דנה קמה. דנה באה. דנה תורנית" - מקבל משמעות אישית, ובזכות האיורים של מיכל אפרת, המילים המודפסות של המשוררת נעשות מילותיו של הילד עצמו. הן כתובות במחברתו, מקושטות בציורים "תמימים" הדומים לציוריו ונקראות בקלות ובשמחה.

גם ספרם המשותף של משה ואביטל דפנא, "הודי חמודי" (12) זכה לאיורים מיוחדים, שרוח האיור המרכז אירופי ניכרת בהם. בתי הכפר הטובלים בירק, פרחי הפעמונית ואפילו הקיפודן המועתק בדיקנות מן הטבע ושובץ בתוך וינייטה מסוגננת, נראים כמו לקוחים מנוף אחר( תמונות 18 ו19 ).

                     

תמונה 18 איור לשיר "הודי חמודי" של משה דפנא 1981     תמונה 19 איור לשיר " הקיפודן" של אביטל דפנא 1981

 

ספר מקורי אחר בעיצובה של מיכל אפרת הוא הסיפור המחורז של קדיה מולודובסקי, "הילדה אילת"(*14). הספר נמסר למיכל ב- 1986. באותה עת הכרנו אותו כולנו עם איוריה העדינים של תרצה טנאי שהתפרסמו בקובץ שיריה של קדיה "פתחו את השער" (*13). איוריה של תרצה הדגישו את הצד החברתי והמעמדי של הדמויות, שהיה קרוב גם להשקפת עולמה של המשוררת הסוציאליסטית (תמונות21-20)

         

                                          

תמונה 20 מעשה בגיגית, בספרה של קדיה פתחו את השער איור תרצה                                                            תמונה 21 הילדה אילת, איור תרצה

האיורים של מיכל נעשו ברוח אחרת(*14). מיכל מתייחסת באיוריה לשני המישורים הקיומיים שבהם מתנהלים חייה של הילדה איילת, המישור הראלי של חיי היום יום הקשים והאפורים, והמישור של חיי הדמיון שאליהם היא בורחת בכול רגע הזוי.
 

                     

תמונה 22 איור של מיכל אפרת ל"הילדה אילת"       תמונה  23 איור של מיכל אפרת ל"הילדה אילת" 1986

 

המציאות שבה מתרחש הסיפור של אילת מתוארת בצבעים קודרים בחדר צר ואפלולי, שרק אור העששית  מאיר את חשכתו(תמונה 22). מבעד לחלון נשקף אמנם עולם אחר, עולם של חופש בו וצפרים מתעופפות בשמיים, אך על אילת מוטלות מטלות רבות והיא חייבת להפנות את גבה אל המראות שבחוץ. עליה :"...קיסמים עוד לבקע,\ צריך את התינוק לנענע, \...וקצת לקרוא בטעם, \ וקצת לכתוב בטעם \"   ולא! "מן הבית אגרשך הפעם!" אך כאשר החיים נעשים קשים מדי וחסרי תקווה, אילת בורחת אל עולם הדמיון. עולם המיוצג בשיר ובציוריה  של מיכל כעולם מלא אור, צבוע בצבעים מרהיבים(תמונה 23 ). לא רק השמשייה הכחלחלת בהירה, כי אם כל עולם הדמיון של אילת צבוע כולו   בצבעים המרהיבים של צבעי המים של הציירת מיכל אפרת. הפרוש שלה הוציא בדרך זו את השיר של קדיה אל מעבר לגבולותיו של מעמד הפועלים העניים. ככל הילדים גם אילת מתקשה להסתגל לדרישות החברה, לקבל תפקידים הדורשים אחריות,  זמן ותשומת לב. לכן היא בורחת לפעמים אל עולם הדמיון, אשר בו היא הבוראת, היא המולכת והיא השולטת. בפרושה של מיכל גם המבוגרים בני כל המעמדות והגילים מוצאים את עצמנו אחוזי געגועים לאיזו שמשיה כחלחלת, אשר בעזרתה נוכל להימלט מן המציאות "למרחקים לארץ לא נודעת". בפרשנותה החדשה של מיכל זכתה "הילדה אילת" להצלחה רבה וזיכתה את המאיירת  בפרס נחום גוטמן.    

עדיין באותו הסגנון מצויר גם ספרה של עדולה, "מילים מלטפות"(*15). בספר זה מופיעים בתמונות לא רק הילדים, אלא גם בני משפחה אחרים: הורים, אחים, סבים ודודים. באיור לשיר "משהו בשביל מישהו" רואים ילדה שגבה מופנה אלינו. היא מחבקת בובה. מעליה מתנוססת שורת "פורטרטים" של סבתות, סבא, ילד(אולי אח) וגבר צעיר(אולי אב או דוד). במרכז הדף מרחפת לה מכשפה רכובה על מטאטא, מסוג המכשפות שאנו מכירים משוק המזכרות של פראג.

ישנו פורטרט עצמי מפורסם של הצייר הפלמי ורמר, שבו הוא נראה מגבו בדיוק כמו הילדה יעל שבתמונה .
 

 

תמונה 24 איור לשיר "משהו בשביל מישהו" בספר מילים מלטפות של עדולה 2002

אנו מוזמנים "לצייר" לעצמנו את דיוקנו על פי הציור שלו, על פי יכולותיו כצייר מיומן ועל פי הסמלים המשובצים בציור. איורה של מיכל אפרת גם הוא מסתיר את פני הילדה ואנו מוזמנים לדמיין לנו אותם על פי מילות השיר. אולי פניה הם פני "פצפונת" כדברי סבא? אולי היא דומה לבובה החבוקה בזרועותיה ואולי היא מין מכשפה חמודה וחיכנית המצליחה להטיל כישוף על כל בני המשפחה(תמונה 24)

בספר זה התמונות זורמות כמו מעצמן על פני הדפים הכפולים. הן מחברות בין שני שירים ובין הדמויות השונות. משום מה יש למתבונן הרגשה שהמאיירת הרשתה לעצמה חופש רב יותר וגם שובבות ושמחה מיוחדת הזורמת ממנו עוד ביתר שאת. פרפרים ופרחים זורמים גם הלאה, אל קירות הקיבוץ ומכריזים  בגוונים ססגוניים ש"יש פרפרים פה!"

על קירותיהם של בתי הקיבוץ מתחבר מקצועה השני של מיכל כצבעית, עם מקצועה כמאיירת וכאן באה לידי ביטוי ה"קיבוצניקיות" שלה, רצונה להעניק לכלל מיכולתה ומכישרונותיה. כאן נמצא לא רק פרפרים, אלא דגמים דקורטיביים שלמים, שנטעו בדמיונה של הילדה מיכל אי שם באוסטרווה ובפראג לפני שנים רבות והיא שבה אליהם באהבה גם היום, כמו רבים מן העולים אשר שורשיהם התרבותיים נטועים בשתי ארצות מולדת.

בעמדי בתחנת האוטובוס של הקיבוץ גבעת חיים, בצילם של עצי אקליפטוס וותיקים, נזכרתי בשיר יפה של אחד העולים הללו והוא נראה כביטוי קולע ומזוכך ביותר לאופי יצירתה של מיכל אפרת.

כי ליום הולדתי                                                 

לא ביקשתי אלא

את עיני הדשא הירוקות הללו,

המרדימות אותי כמו כדורי – ארגעה,

מבעד ליום הפונה אל גון הנחושת העיפה –

עת קולטות אזני את קולות הילדים

 מעבר לאמצע חיי,

בין שני עצי איקליפטוס

 הניצבים בשולי השמחה הדקה

של פיסת האדמה המרחפת

ממני והלאה – בעוד אני מותר אט – אט על יום הולדתי

לטובת הילדים. (*16)

                                                                                                                                       

 

ביבליוגרפיה

1.        נורית גוברין – "הדלות הנוראה של הביטוי", בתוך מאזנים גליון 2, כרך פ"א 2008 עמ' 2