אֲסֵפָה

אמנים.ות מאוסף המוזיאון ומתערוכות עבר

לאה אביטל, מיכאל איזמן, נחום ארונסון, פיני בן סירא, נחום גוטמן, אברהם גולדברג, נחמה גולן, יוסף הוכמן, אוזיאש הופשטטר, פרנסיס הרבורגר, מיכה וילאץ', מרים ולודבסקי, צבי ולודבסקי, חנה טברסקי, שי יחזקאלי, אריה לובין, יעקב לוצ'אנסקי, בתיה לישנסקי, מאנה־כץ, חוה מחותן, מאיר נחושתן, לאה ניקל, אפרת נתן, עדה עובדיה, חנניה פינר, אהרון פריבר, אווה פרייברג, מרדכי פרלמן, יוסף פרסמן, עוזי צור, יוסף קריספל, ליאו רוט, איוון שוובל, נועה שוורץ, אדגר שטובל, שמואל שלזינגר, שמעון שרון, פסלים.ות לא ידועים.ות מאוסף המוזיאון

אוצרת: שלומית ברויר

מאיר נחושתן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, הקים את מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן לזכרם של בניו. בחירתו להכליא מוזיאון עם בית לא רק שטרפה בכפל נסמכיה תקינות לשונית והיררכיות מותנות, היא גם הכתיבה את הפרקטיקה למימושו של ההיבריד. נחושתן בחר במהלך שנע בין אספנות מוזיאלית מהוגנת, שממוקדת ב"רוח הזמן", לבין אגרנות ביתית חפה מסגידה לערך שוק, לשם האמן, לתוארו ולמורשתו; ממש כמו 'האוסף' הלא-בררני של אבות ישורון, מדובר גם כאן במודל שמערפל מראש את טיבן הפטישיסטי של יצירות האמנות ומהפך באפיונו של חלל התצוגה כאתר פולחן חילוני. יתרה מכך, ייתכן שגם אחסונו הלא שגרתי של האוסף בקומה שמעל אולמות התצוגה (בשונה מהאחסון השגור מתחת לפני האדמה) לא נבע בהכרח משיקולים אדריכליים פרוזאיים אלא הוא נדבך רעיוני נוסף המבקש לחלץ את היצירות ממרתפי הגניזה ומעיקרי תכליתה לשמרן מעין ומיד אדם – שהרי במובן מסוים, כל מוזיאון הוא בית גנזים, משמע גם כשהוא פתוח, טכנית, ביסודו הוא סגור, תמיד. לפיכך, ההחלטה לסמוך את המוזיאון על הבית ולהפשיטו מסמיכותו הפונטית והעקרונית למאוזולאום כאילו מתעקשת לעשות את הבלתי אפשרי – מוזיאון שביסודו הוא פתוח, שבאמת אפשר להיכנס אליו ולא רק כדי להיוודע לעומק הגניזה.

התערוכה בתמיכת קרן 'אמנות עכשיו'.