עבודת צוות / האדריכלות של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון, 2010-1946

את מוזיאון אורי וחמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר בראשית שנות ה-50 ובראשית דרכם המקצועית. כמה שנים מאוחר יותר, כשנגשו לתכנן את הרחבת המוזיאון הצטרף אליהם לשותפות האדריכל שמואל ביקסון ששמר על האופי המקורי של הבניין (שלב שלישי ורביעי למוזיאון תוכנן על ידי אדריכלים אחרים).

לאורך 64 שנות פעילות עמדה עבודתו של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל-אלקון בחזית היצירה המקומית, עם זכייה באין-ספור תחרויות ופרסומים בכתבי עת מקומיים ובינלאומיים. למרות זאת, עד כה לא הוצגו עבודות המשרד בחלל מוזיאלי כמכלול מגובש ונהיר ובמבט רטרוספקטיבי מסכם. התערוכה החדשה, שחלקים ממנה הוצגו לראשונה בגלריה בבית האדריכל בתל אביב, שואפת להציג את מכלול עבודתם, ולסייע לה למצוא את מקומה בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. התערוכה כוללת יותר ממאה צילומים ומסמכים שנבחרו מארכיון המשרד. התערוכה מלווה בספר חדש המסכם את יצירתם. לא מדובר בתערוכת אדריכלות מקצועית הדורשת ידע מוקדם בתחום, אלא בתצוגה המשקפת את ההתפתחויות והתמורות שחלו בתרבות הבנייה הישראלית לאורך שבעה עשורים.

'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' עובר כחוט השני בעבודות של משרד האדריכלים שהקימו ב-1946 בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר; 69 שנים לאחר פתיחתו של אחד ממשרדי האדריכלים הבולטים במרחב המקומי, מוצג מבחר משמעותי מעבודות השותפים שהתמקדותם רבת השנים במבני ציבור הופכת את מכלול יצירתם לראי בו משתקפים ערכיה המשתנים של מדינת ישראל.

בשנת 1946, תקופה קצרה לאחר שסיימו שולמית ומיכאל נדלר את לימודיהם בפקולטה לאדריכלות בטכניון, במהלכם הכירו ונישאו, זכו בני-הזוג בתחרות לתכנון קמפוס המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר. הצעתם, שהתאפיינה בסגנון כפרי עטור גגות רעפים, סימנה לא רק את ראשית דרכם המקצועית, אלא גם את מאפייני התכנון באותה עת בארץ ישראל. באותן שנים תכננו הנדלרים בתי תרבות רבים במושבים וערים חדשות ברחבי הארץ, כשהם פוסעים על התפר שבין סגנון כפרי לבין מודרניזם בינלאומי. בניין מוזיאון אורי ורמי נחושתן שתוכנן באותה עת, משקף היטב את האופי הכפרי והמודרני שבקש המשרד לשקף בעבודותיו.

בהצעתם הזוכה לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים משנת 1957, פרויקט אותו ביצעו בסופו של דבר בשיתוף עם אדריכלים נוספים, כבר ניכר האימוץ המלא של השפעות מודרניסטיות פוריסטיות. אלה השתכללו לכדי שפה אדריכלית ירושלמית מקורית שהתבטאה באופן השימוש באבן החיפוי ובחלוקת מסות ייחודית. דוגמאות לתקופת יצירה זו ניתן למצוא בבניינים כמו בית אלישבע, בית קרן הביטוח לפועלי הבניין, בית תרבות העמים ובית גיורא.

במקביל, באותה עת כבר באים לידי ביטוי בעבודת המשרד ניצני הברוטליזם, סגנון שהנדלרים הפכו לדובריו המרכזיים בעשורים הבאים. בשנת 1958 הצטרף לבני הזוג נדלר האדריכל שמואל ביקסון כשותף. יחדיו תכננו את בניין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, עליו זכו השלושה בפרס רוקח. הבניין הגושני הבנוי בטון חשוף, לו נוכחות דרמטית בקמפוס האוניברסיטה, הפך לאחד מסמליה של האדריכלות הברוטליסטית העושה שימוש בחומרי בנייה זמינים ופשוטים הנותרים חשופים. עם זאת, האלגנטיות והזרימה של הבניין ביטאו עידון וגישה מקורית למוסכמות של הברוטליזם. היכולת לעדן ולזקק את הברוטליזם, ניכרת גם בתיאטרון ירושלים שתכנונו החל בשנת 1958 בעקבות זכייה בתחרות, ושהעבודה עליו נסתיימה בשנת 1984.

הצטרפותו של האדריכל משה גיל כשותף בשנת 1966 סימנה התפתחות נוספת בשפה האדריכלית של המשרד. זו באה לידי ביטוי בפירוק המסות שאפיינו את עבודתם עד אותה עת. לעיסוק בחומריות המבנים  הצטרפה הדגשת הטיפול בחדירת האור הטבעי, בקשרי המבט ובקשר בין הפנים והחוץ של הבניין. מאפיינים אלו משתקפים היטב בעבודות כגון הספרייה המרכזית ע"ש ארן באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בבית-הספר ליאו בק בחיפה ובמבנה בית הספר 'אורט' להנדסאים בירושלים.

עבודות המשרד בשלהי המאה ה-20 ובפתח המאה ה-21 מסמנות את התמורות בחברה הישראלית והגלובאלית. פרויקטים מאותה תקופה שתכננו עם האדריכלית רינה אלקון, כמו מועדון הסגל בטכניון, בתי המשפט בנצרת ומרכז הספורט בהר הצופים של האוניברסיטה העברית, מבטאים מורכבות צורנית וכוללים רמיזות היסטוריות ושפע חומרי שאפיינו את האדריכלות הפוסטמודרנית.

משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון נסגר סופית בשנת 2010.

אוצרים:

מיכאל יעקובסון ערן טמיר טאוויל

קישור לבלוג של מיכאל יעקובסון >>>

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

לקטלוג התערוכה >>>