התערוכה עוף של חול חושפת לראשונה את סיפור הקמתו של בית אורי ורמי נחושתן, שנחנך ביולי 1958 בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

זהו המוסד הראשון בעמק הירדן שהוקדש לאמנות, והשלישי בתנועה הקיבוצית, אחרי המשכן לאמנות בעין חרוד (1948) ומוזיאון וילפריד בהזורע (1951). סיפור ההקמה מחבר בין נרטיב מקומי לבין סיפור אוניברסלי על כוחן של האמנות, הקהילה והרוח האנושית לנטוע תקווה ולעורר השראה. בליבו, זהו סיפור על היכולת להעניק לאובדן פרטי ביטוי ציבורי בדמות מוסד לאמנות – לקום מהכאב ולהצמיח ממנו יופי.

בית אורי ורמי נחושתן נוסד בידי מאיר ורעיה נחושתן, חברי אשדות יעקב, לזכר בניהם היחידים, אורי ורמי, שמתו בטרם עת בשנים הראשונות להקמת המדינה. מתוך הטרגדיה החליטו ההורים לתעל את כאבם לעשייה: להקים אולם תערוכות שיתרום לחיי התרבות של הקהילה ויישא את זכר בניהם – אמנים לעתיד שחייהם נגדעו באיבם. כבר מראשיתו זכה המיזם לתמיכה רחבה. בראש ובראשונה היו אלה חברי הקיבוץ שתמכו בחזונם של ההורים השכולים, ובהמשך תרמו לעשייה גם התנועה הקיבוצית, המועצה האזורית עמק הירדן, משרד הביטחון וחברות מסחריות, וכן אדריכלים, אמנים ובעלי מלאכה מקיבוצים שונים.

התערוכה מתמקדת בדמותו של מאיר נחושתן, מייסד המוזיאון, שכיהן גם כמנהל וכאוצר עד שפרש בשנת 1986. היא מעוררת שאלות: כיצד קהילה מתמודדת עם אובדן? איך זיכרון פרטי מקבל צורה חומרית ומשמעות ציבורית? ובאיזה אופן מוסד לאמנות שנוצר מתוך משבר נעשה למקום פעיל ומשמעותי לאורך זמן?

דרך סיפורה של משפחת נחושתן נפרשת ההיסטוריה של קיבוץ אשדות יעקב ושל ההתיישבות העובדת בעמק הירדן: מההתיישבות המקורית בגשר הישנה, דרך הקמת הקיבוץ, הפילוג לאשדות יעקב איחוד ולאשדות יעקב מאוחד, החיים בשדות ועל הגבול, ועד להתגבשותה של מורשת אמנות ייחודית. הקמת בית אורי ורמי נחושתן ממחישה כי לצד המאבק הקיומי היומיומי, התגייסה הקהילה באופן יוצא דופן למען פיתוחה וקידומה של האמנות הישראלית, מתוך מחויבות לרוח ולא רק לחומר. על אף הקשיים שחווה המוסד לאורך השנים, הוא שב ומתרומם, יוצר חיים חדשים ומממש את ייעודו כהיכל של אמנות, תרבות, חינוך ורוח לכל תושבות ותושבי הארץ, בהתאם לחזון החלוצי של מייסדיו.

כמו הקמת המוזיאון ופעילותו לאורך כמעט שבעים שנה, גם תערוכה התאפשרה הודות לשיתופי פעולה. תודה מיוחדת לארכיון אשדות יעקב מאוחד, לארכיון אשדות יעקב איחוד, לנדב מן מביתמונה, לבועז דקל, למיכאל יעקבסון ולאריאל נדלר.

התערוכה אמן. מקום. קהילה מציגה עבודות של שישה אמנים ואמניות מאשדות יעקב איחוד ומאשדות יעקב מאוחד:

אוצרת: ד"ר איילת כרמי

ציפורה דובי־סלומון (1911–1983), אריק קורן (1931–2017), ראובן בן־אלון (1937–2025), אברהם חזן (נ׳ 1945), שרה רוזנבלום (נ׳ 1958) וסתיו רוזנטל (נ' 1988).

התערוכה מבקשת לבחון את מערכת היחסים בין יצירת האמנות, המקום והקהילה, שאיננה בהכרח אידילית או חד־משמעית, ואת השתנותה לאורך זמן. מגוון העבודות המוצגות חושף תנועה בין פנים לחוץ, בין שייכות לזרות, בין היכרות אינטימית להתבוננות מרוחקת, ובין מחויבות לחיי הקולקטיב לבין היצירה האינדיבידואלית.

ממרחק של מאה שנה מהיווסדו של אשדות יעקב, שהתפלג ב־1951 לשני קיבוצים, אפשר להתבונן בעשייה האמנותית הענפה שהתפתחה בשניהם לא רק כביטוי לפועלם של יחידים, אלא כתופעה חברתית שנוצרה בהקשר מרחבי והיסטורי מסוים. כבר בעשורים הראשונים של הקיבוץ התפתחה בו מסורת אמנותית מקומית, בין היתר בשל נוכחותם של אמנים ומורים בולטים מהתנועה הקיבוצית, דוגמת יחזקאל שטרייכמן. בהמשך מילא בית אורי ורמי נחושתן תפקיד מרכזי בהתפתחות שדה האמנות המקומי, כמוסד שמציג ומשמר אמנות וכמרחב שמתווך בין יצירה פרטית לחיים הציבוריים.

המקום נוכח בעבודות בדרכים שונות. לעיתים הוא מושא לייצוג: הנוף, השדות והמטעים, בתי המשק, חברי הקיבוץ וחיי היומיום נעשים לדימויים שדרכם האמנים מבטאים את יחסם לסביבתם. זיכרונות וחוויות חושיות ורגשיות מתגלמים ביצירות שנעות בין הפרטי למשותף ובוחנות את הדרכים שבהן מתעצבת זהות אישית במרחב קהילתי־קולקטיבי. במקרים אחרים, המרחב המקומי משמש כמקור החומרי של עבודת האמנות: אבנים, חלקי מתכת, עצמות או חוטי פלסטיק המשמשים בחקלאות נאספים מהסביבה ומקבלים הקשר ומשמעות חדשים.

התנועה בין האמן למקום ולקהילה איננה חד־כיוונית. המרחב הגאוגרפי והקהילה הקיבוצית מהווים מקורות השראה ליצירה, ובו בזמן האמנות שבה אל המקום, פועלת בו, מעצבת אותו ומקיימת דיאלוג מתמשך עם הקהילה ועם האופן שבו הקהילה תופסת, מפרשת וזוכרת את המקום. האמנות נכנסת לבתי החברים ולחדרי האוכל, נטמעת בקירות מבני הציבור ומוצבת לאורך שבילי הקיבוץ. היצירות משמשות נקודות ציון, מוקדי מפגש ומשחק, נעשות לחלק ממרקם החיים ומלוות את בני המקום לאורך שנים.

בלב התערוכה עומדת התנועה הכפולה הזו: המקום והקהילה משפיעים על מעשה האמנות ונוכחים בו כדימוי, כחומר, כמרחב פעולה וכמערכת חברתית, ובמקביל האמנות נעשית מרכיב פעיל במרחב החברתי, התרבותי והחזותי של המקום ובזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.

היכל הילדים: יצירה ומלאכה בבית החינוך המשותף עמק הירדן

אוצרות: נועם פדל, סמדר קרן

התערוכה היכל הילדים התגבשה בעקבות אוצַַר ייחודי שנחשף לפני כעשור בבית החינוך המשותף בדגניה: כ-2500 ציורים שיצרו ילדי וילדות עמק הירדן בין שנות הארבעים לשנות התשעים של המאה הקודמת. אוסף הציורים הוא עדות חזותית לעולמם של ילדים שגדלו לתוך אחד הפרויקטים החינוכיים החלוציים בתולדות הארץ – החינוך המשותף בקיבוצים. בית החינוך המשותף בדגניה, שהוקם ב-1926, היה בית הספר היסודי הראשון של התנועה הקיבוצית. הוא צמח על קרקע התפיסה השיתופית שרווחה בעמק בשנות העשרים של המאה ה-20 והיווה מעבדה חיה לרעיונות החינוכיים של ההתיישבות העובדת – חיבור בין עבודה רוחנית ופיזית ובין אחריות קולקטיבית לחופש אישי. בית הספר לא נתפס כמוסד ללימוד ידע בלבד, אלא כמרחב חיים שלם המטפח ערכים של שוויון, שותפות ויצירה ומכשיר לחיים הבוגרים: העבודה החקלאית, המלאכה, האמנות והחיים החברתיים היו מרכיבים שווים במארג אחד של חינוך כולל.

התערוכה פורשת מבט על הרעיונות הרוחניים-תרבותיים שהתגבשו בבית החינוך המשותף, באמצעות מגוון עשיר של יצירות וחפצי מקור חומריים משנותיו הראשונות. היא משלבת ציורים ורישומים מתוך אוסף הציורים הנדיר שנמצא בדגניה, פריטים היסטוריים מארכיון בית החינוך ועבודות מלאכה שיוצרו על ידי התלמידים.ות במסגרת שיעורי האמנות – לצד תצלומי ארכיון נדירים מאותה תקופה. התערוכה מעוצבת בהשראת תצוגות הסיום של בית הספר, שהתאפיינו בעומס מוצגים, בערבוב מדיות, טכניקות וחומרים ובאמצעי תצוגה מקוריים.

התערוכה בתמיכת: המועצה האזורית עמק הירדן, קרן התנועה הקיבוצית, הקרן הקיימת לישראל וקו-תרבות
התערוכה בשיתוף: ארכיוני דגניה א', דגניה ב' ומסדה, בית החינוך בדגניה וקהילת עמק הירדן.